לקראת סוף ימיו של הבודהא
נאספו סביבו תלמידיו מכל רחבי צפון הודו והביעו את חששם מכך שייוותרו ללא מורה. אך
הוא השיב להם: “היו אי עבור עצמכם.” דברים אלה עוסקים במידה רבה בנושאים
של פחד, ביטחון ואוטונומיה.

באופן עמוק, חרדה קיומית
רודפת אותנו ללא הרף. חוסר ביטחון קיומי מופיע בחוויה של כל היצורים החיים. אצל
בני האדם הוא מופיע בדמות שלושת המזהמים שבתודעה: היאחזות, התנגדות ובלבול. חוסר
הביטחון בא לידי ביטוי ברגשות וביחסים בינאישיים, אבל בסיסו טמון עמוק יותר, באינסטינקט
ההישרדות שלנו.

כאשר הבודהא אמר
“היו אי עבור עצמכם” הוא לא התכוון לכך במובן של ניתוק אלא במובן של יציבות.
הרי האיים מחוברים ליבשות מתחת לפני האוקיינוס. זוהי תחושה של אוטונומיה ובו בזמן תחושה
של שייכות, תחושה של בית. כאשר יש לנו תחושת יציבות אנו חשים חופשיים, ללא חוסר ביטחון
מול מה שאינו ידוע ואינו נשלט. תחושת האוטונומיה היא חשובה מאוד, ומאפשרת לנו לחוות
חוויות שבלעדיה היינו מפחדים ונמנעים מהן. את חוויית החרדה הבלתי פוסקת ניתן גם
למדוד בצורה מדעית, ומדענים מאשרים כי המוח שלנו פועל כך שתמיד מתקיימת ברקע חוויה
מתונה של חרדה.

מה עולה בדעתנו
כאשר אנו חושבות על הביטוי “להיות אי עבור עצמנו”? כדאי לתרגל התבוננות עצמית
פשוטה בנוגע לכך: האם אנחנו אי עבור עצמנו? האם יש לנו קיום אוטונומי? לעתים אנחנו
מרגישות שכל דבר יכול להכעיס אותנו ולא מבינות למה. אנו חוות זאת דווקא כשאנו נמצאות
עם האנשים הקרובים אלינו ביותר, למשל בני משפחתנו. למעשה הכעס הזה נובע מהפחד הבסיסי
המצוי בנו וממשיך לקנן בקרבנו גם לאחר שנים של תרגול. זה לא אומר שיש בעיה בתרגול
שלנו וחשוב לא להאשים את עצמנו בכך. המקור לתחושות הללו הוא חרדה קיומית, אותה אנו
חוות יחד עם כל בעלי החיים בעולם. מעבר לכך, ישנן מספר תרופות נגד המועילות
להתמודדות עם חוסר הביטחון הקיומי.

בעבר סבלתי מפחד גבהים.
במקומות גבוהים אני מקבל סחרחורת. פעם, כאשר בניתי גג יחד עם חבר, בכל פעם שחשתי סחרחורת
החזקתי בפטיש והתחברתי באופן מוחלט לרגע הנוכחי, כלומר לתחושה הפיזית של הפטיש והמסמרים.
הסחרחורת התפוגגה לגמרי בכל פעם שהשתמשתי בשיטה זו, וכעבור חודש הרגשתי שהתגברתי לחלוטין
על הפחד. אך שנים לאחר מכן טיילתי עם אחותי בהרי האלפּים בשווייץ ובאחד הימים,
לקראת סופו של טיול ארוך, השביל עבר על סף תהום עמוקה. למזלי התהום נפערה רק בצדו האחד
של השביל, וכל עוד מיקדתי את תשומת לבי בצד השני הכול היה בסדר. אבל בהמשך הדרך התהום
נפערה משני צדי השביל, ומצאתי את עצמי על שביל צר מאוד, עם תהום משני צדדיו. הפחד הישן
חזר אלי. נפלתי על הפנים, לא יכולתי להתקדם אפילו צעד אחד. הפחד כמעט גרם לי לקפוץ
לתהום. הייתי סחרחר, ישבתי ולא יכולתי לזוז. בדעתי עלתה המחשבה שפחדים כאלה כנראה לא
באמת נעלמים.

נעמדתי, נשמתי לאט לאט
ושאלתי את עצמי “איך הדהרמה תעזור לי עכשיו?” הבנתי שכדי להתגבר על הפחד
ולהצליח ללכת עלי להימנע מכל פרשנות תודעתית לקלט החושי הבסיסי של הראייה והשמיעה.
וזה עבד: כל עוד לא יצרתי בתודעה שום פרשנות כגון “אני נמצא במקום גבוה שמשני
צדיו פעורה תהום”, הצלחתי להתייצב ולהמשיך ללכת. יכולתי להבחין בבתים ובעצים הרחוקים,
שנראו כמו כתמי צבע קטנים, ולהתרכז בהליכה. מדי פעם הפחד המשתק חזר, ואז עצרתי שוב
עד שיכולתי להמשיך, וכך הגעתי לבסוף לסיום המסלול.

המקרה הזה לימד אותי
שהפחדים הראשוניים הללו הם מאוד עמוקים ואל לנו להקל בהם ראש, וגם שתשומת לב היא תרופה
לפחד. כאשר אני בקשר עם ההווה, ללא פרשנות וללא הבניות שיוצרת התודעה, תשומת הלב לבדה
מספיקה כדי לפוגג את הפחד. מספיק לשבת, לנשום וללכת כדי להתמודד עם הפחדים הראשוניים
שלנו.

בנוסף, ישנם כמה תרגולים
ספציפיים שיוכלו לעזור לנו להיות אי עבור עצמנו. אחד מהם הוא האמון: כוח רוחני
בסיסי וחזק, אשר יכול לתמוך בנו במסענו. הכוונה היא לאמון אקטיבי, כאשר מטרתנו היא
להביט בהתנסויות שלנו ולהחליט לבטוח בהן ללא תנאי, לבטוח בתהליך ובלא נודע, לבטוח גם
בהתנסויות שאינן מובנות לנו. כך נוכל ללמוד לחיות באמון.

לפעמים אנחנו מגיבים
לעולם מתוך עמדה של אי-אמון, בגלל ההרגלים של התודעה ההישרדותית, אבל למעשה העולם אינו
נגדנו והוא גם לא בעדנו. העולם אתנו. אפילו במצבים קשים, כאשר החיים מפחידים אותנו,
מאיימים עלינו או מאתגרים אותנו, אנו יכולות לבחור לבטוח בהם; לבחור בכך באופן אקטיבי.

התרופה האמיתית היחידה
לפחד הקיומי היא ההתעוררות והדרך אליה. השחרור מהיותי “אני” הוא הדרך היחידה
להיפטר באמת מחוסר הביטחון הקיומי. הבודהא התייחס לנושא זה כאשר אחד הנזירים פנה
אליו ושאל: “התודעה מוטרדת ומפוחדת כל הזמן מבעיות שטרם
צצו או מבעיות קיימות. האם אפשר להשתחרר מהפחד? אנא הסבר לי איך.” הבודהא ענה: “רק דרך הארה ופשטות, רק בעזרת
תשומת לב מודעת ושמירה על דלתות החושים. רק ויתור על הכול יוביל לחיים עם הרגשת
ביטחון. תנאים חיצוניים לעולם לא יובילו להרגשת ביטחון. מקלט אמיתי צריך להיות
פנימי.” [1]

הבודהא אמר: “נזירים,
היו אי עבור עצמכם. היו מקלט לעצמכם ללא שום מקלט אחר. תנו לדהרמה להיות אי. תנו לדהרמה
להיות מקלטכם, ללא כל מקלט אחר. ואיך נהיה אי עבור עצמנו? נתמיד בהתבוננות נחושה בגוף
כגוף, בהבנה ברורה, במודעות. נשאיר בחוץ את האיום של העולם ואת ההיאחזות שלנו בו. נתבונן
בנחישות ברגשות ונראה אותם כרגשות. נתבונן בתודעה כתודעה ובמושאי התודעה כמושאי התודעה.
כך נתאמן כדי להיות אי עבור עצמנו. נמצא מקלט באמצעות תשומת לב מודעת, נחישות והבנה
ברורה של ארבעת יסודות קיומנו: גוף, תחושות, תודעה ומושאי התודעה”.[2]

כדאי לשלב אמון ומודעות
בתרגול שלנו בחיי היומיום. לדוגמה, אנו יכולות להעניק תשומת לב למצב הבטן בזמן
שאנו הולכות. האם היא מכווצת? כיווץ בבטן הוא סימן לחוסר ביטחון קיומי. האם נוכל להרפות,
להירגע ולהרגיע את הבטן ואת הגוף כולו? להרגיש רכוּת וקלילוּת, להרגיש שאנו שייכות,
להרגיש שאנו בבית? אנו יכולות לשלב את המודעות לרמזים הללו בתוך התרגול שלנו וכך,
בהדרגה, ללמוד איך לחיות ללא התנגדות.

המסורת הסוּפית מתארת
התמודדות עם חוסר ביטחון ופחד באמצעות שלושה דימויים יפים:

1. הסל העשוי מקש.
כאשר הרוח מעיפה את הסל, הוא מיטלטל ומתגלגל אבל נשאר שלם. הטלטלה לא פוגמת בצורתו.
כלומר, כאשר אנחנו מתייחסים לחיים ולאתגרים שהם מזמנים לנו בקלילות הם אמנם ישפיעו
עלינו, ניפול ונתגלגל, אבל לא נישבר, לא ניפגע.

2. הסלע המוצק.
מים זורמים סביבו אבל הוא עומד במקומו, יציב, מחובר לקרקע. כלומר, אנו יכולות
להישאר יציבות גם כאשר סערות מתרגשות סביבנו. דימוי זה מתקשר לתרגול מדיטציה, כאשר
אנו יושבות כמו סלע לפרק זמן ממושך ולומדות להישאר שקטות אל מול המחשבות, התחושות והכאבים
שעוברים דרכנו.

3. הזכוכית השקופה.
כאשר תודעתנו ריקה ושקופה כמו זכוכית, ההתנסויות דומות לקרני אור, שלא נדבקות אלינו
אלא חולפות דרכנו. הן עולות ומתפוגגות, והזכוכית נשארת שקופה.

המסורת הבודהיסטית מעודדת
מתרגלים לפגוש בקשיים, אפילו באופן יזום, מתוך מטרה לאפשר לפגיעות לעלות ולשהות
אִתה בלי להישבר. גם המפגש עם רעיון היציבות והאוטונומיה עלול להיות מפגש עם הלא
נודע. במידה רבה הלא נודע הוא מטרת המסע הרוחני ואנחנו רוצים בו וכמהים אליו, אבל
הוא גם מפחיד. תשומת הלב מפגישה אותנו עם הפחד הזה וגם מהווה את הדרך להתמודד אתו.
היא ממיסה את השריון שלנו, חושפת אותנו לחוויות שאולי עד כה בחרנו לא לחוות ומפחיתה
את התגובתיות האוטומטית שלנו. תשומת הלב גורמת לנו להיות פתוחים ופגיעים יותר, מאפשרת
לחיים לגעת בנו ומעלה תחושות של פחד, חרדה ואי-יציבות; אבל תחושות אלו הן ממילא
החוויה הבסיסית שלנו, ועלינו לתרגל את המגע אתן.

טקסטים בודהיסטיים
רבים (למשל הדרשה שנתן הבודהא לתלמידו אָנַאטְהַפִּינְדיקָה)[3] עוסקים בתרגולים הקשורים לתהליכי
הגסיסה והמוות. אלו תרגולים הכוללים דמיון מודרך של תהליכים אלו, על מנת לחשוף את
פגיעותו וארעיותו של הגוף ולהפחית את ההזדהות אתו ואת תפיסת הבעלות שלנו עליו. בתרגול
אנו מדמיינים באופן יזום את הפגיעוּת האולטימטיבית, מתבוננים בה וכך מגיעים לשחרור.
אם אנו מצליחים להיות חופשיים במקומות כאלו, בהם מתעוררים הרגשות והתחושות הקשים
ביותר, אנחנו יודעים שהפכנו לאי עבור עצמנו. זוהי דרך מהירה להשתחרר מאשליית העצמי.

[1] Devaputtasamyutta Sutta,
Samyutta Nikaya 2

[2] Cakkavati – Sihananda Sutta,
Digha Nikaya 26 –

[3]  Majjhima Nikaya 143 Anathapindikovada
Sutta