שלום, מרחב "תודעה בריאה" הופק מתוך רצון לתמוך בכל מי שסובל מדאגה, לחץ, פחד, ורגשות קשים אחרים בצל משבר הקורונה. האתר נבנה על ידי מתנדבים מעמותת מינדפולנס ישראל, ארגן רוטרי ומרכז מיינדפולספייס. כל המורים מלמדים בהתנדבות.

תכנים נוספים שיכולים לעניין אותך

אהבה בימי קורונה

*תמלול השיחה מופיע תחת לשונית "מידע נוסף"*"אהבה בימי קורונה" / סנדיה בר קמה (פראפראזה על ספרו של גארסיה מארקס אהבה בימי כולרה),רשימת עצות איך ניתן להרגיע את החרדות ולשמור על שפיות בזמנים הנוכחיים.איזה ימים שאנחנו עוברות ועוברים! אי-ודאות, אובדן שליטה על חיינו, פחד מהלא ידוע, בלבול וחוסר אונים – קשה שלא להתחרפן מהמצב. רובנו חוות וחווים שינויים לא צפויים שנכפו עלינו בניגוד לרצוננו, שמשבשים את שגרת יומנו ומטילים אותנו לתוך מערבולת פחדים בשני התחומים הכי מאתגרים בחיינו: בריאות וכסף, כי שניהם קשורים להישרדות ולכן כל כך מאיימים. רובנו מסתובבות עם פתיל קצר וחוסר סבלנות, שנובעים מתחושת איום הישרדותי, וגורמים לנו להתפרץ ולאבד את זה בסיטואציות שבימים כתיקונם היו מחליקות עלינו כמו חמאה טבעונית על מחבת טפלון.אז הנה כמה עצות איך להתמודד עם המצב ואיך להמשיך לאהוב את עצמנו ואת האחרות/ים בחיינו, איך להרגיע את החרדות, ואיך להישאר בשפיות (במסגרת הסביר):נתחיל בעצה הכי פחות פופולרית, שהיא גם גזרה שהציבור יתקשה לעמוד בה, ועדיין היא הכי חשובה: תתנתקו קצת מהחדשות!! כן כן, קצת פחות להתביית על הטלוויזיה, הפייסבוק, האינסטוש, קצת פחות להיצמד באובססיביות להודעות הוואטסאפ הקבוצתיות למרות הבדיחות הנפלאות שרצות שם (הומור זו דרך נהדרת להתמודד עם חרדות!). אנחנו ניזונות וניזונים מהמון שמועות וממידע שלא תמיד אמין ומדויק, ובתזזיתיות כפייתית מעבירות אותם הלאה. אז לידיעת כולנו: דאגות וחרדות מדבקים! זה וירוס הרבה יותר מדבק מווירוס הקורונה והרבה פחות קל לאיתור – כי זו מגיפה חברתית מקובלת socially acceptable. אז סעיף משנה בהמלצה הזאת זה גם להפחית בשיחות מעגליות שמזינות ומתדלקות ומעצימות את הפחדים שלנו עם בני/בנות המשפחה או החברות'ים… להסכים להפסיק לטחון ולחפור בנושא – או לפחות להפחית. אז קחו הפסקות ארוכות מהמסכים ומשיחות שמעלות את סף החרדה – ותראו איך זה מיד משפיע לטובה על כל המערכת, על התחושה הפנימית, ואיך יורד המתח בגוף והסטרס בנפש משתחרר.אז אחרי שהתנתקנו קצת, מה אפשר לעשות עם הזמן שעומד לרשותנו כשהוא מתפנה מהפייסבוק?אז הנה כמה המלצות שעולות לי בראש, בסדר אקראי, לאו דווקא לפי החשיבות:תעשו מדיטציה. אולי לא נשמע הכי סקסי, אבל זה באמת עושה טוב על הנשמה. אפילו רבע שעה עושה הבדל. שימו לכן ברקע מוזיקה שאתן אוהבות, או הקשיבו למדיטציה מונחית מהאתר שלי www.dharmaway.org יש שם שפע של מדיטציות, באורכים שונים – לבחירתכן'ם. רבע שעה של התחברות לכאן ועכשיו, להיות רק עם השאיפה והנשיפה, להרגיש את הישבן על הכרית או הכורסה, להקשיב לצליל השקט, אפשר לקחת כמה נשימות עמוקות מאוד (מרגיע את המערכת הסימפטטית, שאחראית על הלחץ והסטרס), אפשר להניח יד על הלב ולהרגיש את הפעימות של התקתקן החביב שלנו, ואפשר לשלוח איחולים של אהבה, בריאות, יציבות ושלווה – לעצמנו ולכל העולם.תעשו דברים שמשמחים אתכן/ם! לכו לראות שקיעה בים, תעשו אמבטיה ארוכה, צאו לטיולים בטבע, תעשו ספורט (מאוד מרגיע! הגוף לא יכול גם להתנשף בהשתוקקות לחמצן וגם לדאוג…), שחקו עם הילדים/הנכדים/הכלב/החתול, קראו ספר טוב (אפשר לקחת מהספרייה המקומית – זוכרות שיש דבר כזה?), שחקו משחקי קופסה עם כל המשפחה, תראו סרט רומנטי או קומדיה או תשלבו בין השניים: קומדיה רומנטית…, תאכלו מה שאתם אוהבות (זה הזמן לשוקולד!), תעשו אהבה – אורגזמות מחזקות את המערכת החיסונית!תעשו דברים יצירתיים – ליצור דברים חדשים מפקס את המוח על יצירתיות ומשכיח ממנו את הדאגות. תציירו, תפסלו, תכתבו שירים לא רק פוסטים, תשירו, תבשלו, תרקדו (בעצם לריקודים צריך פסקה משל עצמה).צאו לרקוד! תמצאו לכן מסיבה קרובה, או תארגנו אחת בסלון הבית. שימו מוזיקה בפול ווליום (תזמינו את השכנים אז הם יזרמו איתכם) ותניעו את הגוף בדרכים חדשות ויצירתיות (שילוב של הסעיף הקודם) שעוד לא העזתם מימיכן. לאתגר את עצמנו במשהו משכיח מהמוח את הדאגות – יש לו עכשיו דאגה חדשה… זה כמו לתת לילד צעצוע צבעוני ומבריק כדי שיעזוב כבר את הטלפון שלך…הוואטסאפ מלאה בבדיחות וזה טוב – הומור מרגיע חרדות. אז תצחקו הרבה! אבל תרגיעו קצת עם הוואטסאפ… תצפו בסטנדאפיסטיות/ים האהובות עליכן וגם תכירו חדשים (אני מתה על עדי אשכנזי, דינה אור ומני עוזרי).להיעזר בתרגול מיינדפולנס כדי להיות בכאן ועכשיו. מה זה אומר? זה אומר להרגיש את הגוף, לעשות מקום לרגשות ולהיות במודעות למחשבות שחולפות לנו בראש: האם זו מחשבה מועילה, תורמת, מרגיעה? או שזאת מחשבה מלחיצה, מחלישה, הרסנית? לעשות מקום לרגשות – לא למחשבות המלחיצות. כשמרגישים חרדה – שימו לב שזה תוצאה של מחשבות על העתיד (מה יהיה? מה יקרה אם… ). אלה הן תמיד ספקולציות עתידיות שנוטות להיות קצת קטסטרופליות, ומציירות את ה-וורסט קייס סנאריו האפשרי. שימו לב שהמחשבות האלה הן רק מחשבות – לא מציאות! ועצרו אותן בעודן באיבן. אל תתנו להן להשתולל לכם במוח כי אין בהן שום דבר מועיל – הן לא באמת יעזרו לנו להתכונן לבאות. קחו את המושכות בידיים ואמרו להן באדיבות: לא עכשיו, והסיחו מהן את הדעת (בעזרת כל ההמלצות שברשימה).בכל רגע נתון, אפשר לשים שבעצם, ברגע זה, בהווה, בכאן ועכשיו – הכול בסדר. כמו שאומר המורה שלי כריסטופר טיטמוס: כל עוד יש אדמה מתחת לרגליים ושמיים מעל הראש – הכול כשורה.אפשר וחשוּב לשאול את עצמנו: מי אני רוצה להיות – כזאת שמפיצה דאגות שגרועות מווירוסים, או כזאת שתורמת לשלווה, לרוגע ולהרמוניה סביבי? כזאת שזורעת פחדים, או כזאת שזורעת זרעים של אהבה, נדיבות, יציבות וחמלה? אולי היום אני אהיה זאת שמרגיעה ומעודדת ונוטעת תקווה? אפשר להחליט שאשלח ואשתף רק במסרים מרגיעים ולא כאלה שמלבים את הפניקה, שאדביק את הסביבה באופטימיות ושמחה כמו וירוס עקשני במיוחד.רגע של הכרת תודה: על כל היש. ויש המון. על הבריאות שיש, על המשפחה והחברות'ים, על כל מה שמתפקד: החשמל, המים הזורמים, הגז, הטלפון, על זה שיש לנו קורת גג ואוכל ומים ובגדים חמים – זה לא מובן מאליו פתאום. על זה שאפשר לשמוע ולראות וללכת ולגעת, על זה שכדור הארץ ממשיך להסתובב במרחק מדויק מהשמש – לא קרוב מדי ולא רחוק מדי, ושהנשימה ממשיכה מרגע לרגע: שאיפה, נשיפה.ואחרון חביב ברשימת ההמלצות: אפשר להתחבר לידיעה (או להיזכר) שיש מישהו או משהו שמנהלים כאן את הדברים (ואני לא מתכוונת לפוליטיקאים ( : ), שיש משהו שגדול מאיתנו: קיראו לזה דהרמה או החיים, אלוהות, כוח עליון, אהבה קוסמית, המקור, היקום – ואפשר להתמסר לזה, לבטוח בזה, להירגע לתוך זה. אפשר לאפשר לעצמנו להישען אחורה לתוך ידיעה שהחיים גדולים יותר מהראייה המוגבלת והמצומצמת שלנו, ומשהו גדול מאיתנו, מיטיב ואוהב, מבקש מאיתנו עכשיו להוריד הילוך, להתבודד, להתחבר פנימה למקום עמוק יותר בתוכנו, מקום שהוא מעבר לפחדים והישרדות, מקום שקט כמו בתוך העין של ההוריקן, שיש בו ידיעה ואהבה שאינה תלויה בנסיבות החיצוניות, שמחבר אותנו לתחושת חסד ששורה בכל.מי ייתן שתופעת נגיף הקורונה תביא לחיינו חיבור עמוק יותר לעצמנו ולקהילה שלנו – הקהילה הקרובה וקהילת העולם וקהילת החיים – שמעולם לא הפסקנו להיות חלק ממנה, רק שכחנו. ושתעמיק ההבנה של החוסר-נפרדות ושל הקיום השלוב של כולנו, ש"כולנו רקמה אנושית אחת", וכולנו חלק מיטיב וראוי מהשלם שנקרא היקום.
סנדיה בר קמה

סנדיה בר קמה

סנדיה בר-קמה, מתרגלת ומלמדת בדרך הדהרמה: דרך הלב והתבונה. משתמשת בכלים מהמסורת והתרגול הבודהיסטי ומהמסורת של האי-שניות (נון-דואל). מורה ללימוד ותרגול מיינדפולנס, בודהיזם ומדיטציית ויפאסנה, מתרגלת ומלמדת מזה 25 שנים. חיתה 7 שנים חיי פרישות ותרגול באשרם ליוגה ומדיטציה בארצות הברית.

תמלול השיחה

מתמללת: הדס מורג

תודה לשיר ותודה למיכל גורל שהקימה בכלום זמן ובהמון המון המון עבודה מאחורי הקלעים בעזרת שיר ועוד כמה אנשים טובים את הפלטפורמה הזאת. ברגע שהתברר שאנחנו הולכים לקראת ימים של להיות בבית, מיכל מהר מאוד התארגנה, מעכשיו לעכשיו, ואפשרה את הדבר המדהים הזה שקורה של מדיטציות ושיחות דהרמה, שאלות ותשובות ומפגשים ועוד היד נטויה כמו שאומרים, יש לה עוד מלא מלא רעיונות שהיא בטח תגיע אליהם בהמשך וכמו שאני מכירה את מיכל זה יהיה מהר מאוד, אז כמו שאומרים Stay tune  כי יהיו עוד דברים. אז באמת תודה גדולה למיכל, הרבה הרבה אנשים נתרמים ונתרמות מההתגייסות הכל כך מוחלטת של מיכל, אז מיכל תודה לך. ואני שמחה מאוד לקחת חלק בפרויקט הזה שמאפשר לכולנו להיפגש ככה בתוך ההתבודדות או הלבד או אפילו מתוך הבית שמלא באנשים וילדים שרגע אנחנו רוצים לחזור למקום של שקט ושפיות בעזרת אנשים שהם like minded people, שאנחנו כולנו ב יחד עם אותה התכוונות, אותה התכוונות של הלב, אז זה טוב להיות מוקפות ומוקפים באנשים כאלה בזמנים כאלה.

אז בואו נראה איך השעה הזאת תהיה. 

אני אתחיל באיזושהי שיחה קצרה רק קצת לדבר על המצב והדברים שיכולים לעזור לנו, ואז נעשה מדיטציה ואז אני אקח שאלות ותשובות, יהיה סשן של שאלות ואני אענה עליהן.

אז בשביל מי שזאת התנסות ראשונה בפורמט כזה, אז גם בשבילי, בסך הכל ביומיים האחרונים למדתי איך להתנהל עם הדבר הזה, אז לכולנו זו איזושהי עקומת למידה, אז עם הרבה סבלנות, יכול להיות שתוך כדי יהיו כמה תקלות טכניות, ועדיין זה די מדהים שיש לנו את האפשרות הזאת. ותודה שיש לנו חשמל ואינטרנט, תודה לכל מי שמספק לנו חשמל ואינטרנט.

(שאלה טכנית לשיר)

אז אם כך אני אתחיל בכמה מילים להציג את עצמי – שמי סנדיה, אני מלמדת את הדהרמה שזה אומר בודהיזם, מיינדפולנס, ויפאסנה ומדיטציות, ואת כל התפיסה והעקרונות הבודהיסטים כבר למעלה מ – 25 שנים. ואני מלמדת בישראל עם עמותת תובנה, עם מיכל גורל בקורסים שלה, עם מרכז גוף נפש ברמה"ש וכל מיני גופים ומסגרות כבר הרבה שנים. אני חיה בפרדס חנה עם בת זוג, אין לנו ילדים, יש לנו כלבה קטנה שאולי תשמעו אותה נובחת ואולי תקפוץ לי על הברכיים ותרצה לשבת עלי, ירשנו את הבית עם משפחת חתולים, והדבר שאני עושה בחיים זה ללמד – ללמד את הדהרמה, מדיטציה, ויפאסנה, מיינדפולנס. זה מה שאני עושה, אני מרגישה מבורכת מאוד בת מזל שהחיים גלגלו אותי  וזה מה שאני עושה כבר 15 שנים כמעט ב- Full time

בואו נדבר על הטייטל של השיחה הערב שקראתי לה "אהבה בימי קורונה" שזה פראפרזה על הספר של גבריאל גרסיה מארקס "אהבה בימי כולרה" , כי אני חושבת שבין כל שאר הדברים שהקורונה מביאה לפתחנו שזה הרבה אי ודאות, המון שינויים, שאנחנו מגיבים אליהם בכל מיני צורות לפעמים בחששות, לפעמים בחרדות, לפעמים בתחושת חוסר אונים, לפעמים בבלבול, לפעמים בכעס ואני חושבת שאפשר, יחד עם כל מה שקורה ועם כל התחושות שלנו, מבלי להקטין אותן או להמעיט בחשיבותן או בערך של מה שעובר עלינו, יחד עם זה יש גם עוד אפשרות לעוד צורות של תגובה. באופן טבעי, כבני אדם, אנחנו לא כ"כ אוהבים ואוהבות שינויים, המוח הקדום שלנו, החלק הזה שבכמה מיליוני שנים יותר קדום מקליפת המוח מהנאו קורטקס וגם מהמוח הלימבי, המוח הקדום שלנו לא אוהב שינויים. שינוי מאיים עליו והוא מגיב לשינוי כאל איום הישרדותי, ולכן כשאנו מגיבים הרבה פעמים לשינויים ובטח למשהו כזה, בסדר גודל כזה כמו מה שקורה עכשיו, אז אנחנו הרב פעמים מגיבים מהאוטומט, אנחנו על טייס אוטומטי והתגובות הפנימיות שלנו הם של דפוסים אוטומטיים של פרוגרם שאפשר להגיד הותקן בנו, סוג של אפליקציה שהותקנה אצלנו בילדותנו, מכל מיני סיבות שלא ניכנס אליהן עכשיו, בעצם לא אנחנו מגיבים אלא הפרוגרם מגיבה, האוטומט, הטייס האוטומטי מגיב. והטייס האוטומטי יש לו כוונות טובות, הוא רוצה להגן עלינו, הוא רוצה לשמור עלינו, אבל הוא קצת יצא משליטה והוא הרבה פעמים מעלה לנו את סף החרדה במקום להוריד לנו והתגובות שלו הן לא בהכרח התגובות הכי מועילות או הכי מיטיבות עבור הסיטואציה.

אז כן, יש משבר קורונה עולמי, וכן יש שינויים שנוחתים עלינו כל בוקר ולפעמים פעמיים ביום, שינויים והנחיות חדשות, והתראות חדשות, והוראות חדשות. ומשהו שכבר הסתגלנו אליו לפני שבוע אז כבר למחרת צריך להסתגל למשהו חדש, ומשהו שהסתגלנו אליו אתמול אז היום כבר צריך להסתגל למשהו חדש, וזה לא מצב שקל לנו, כמו שנתתי קודם את ההסבר, זה מאוד טבעי שלא יהיה קל לנו, זה מאוד אנושי, ומאוד לגיטימי שיהיו לנו פחדים, דאגות, בריאותיות, כלכליות, שנדאג לאנשים שאנחנו אוהבות, אוהבים, אנשים שיקרים לנו, מבוגרים, ילדים, אנשים שנמצאים לבד ואנחנו חוששים שקשה להם או שאנחנו נמצאים לבד וקשה לנו.

יחד עם זה יש אפשרות לפגוש את כל זה אחרת. זה בעצם מה שהדהרמה, הבודהיזם, מדברים עליו. כל ה – teaching הבודהיסטי עוסק בדבר אחד בלבד, באיך אפשר לשים קץ או לפחות להפחית את הקושי, את המצוקה את הסבל שאנחנו חוות וחווים ע"י זה שנשנה את הגישה לאיך אנחנו פוגשים, איך ההתייחסות שלנו למה שקורה מכתיב הרבה יותר את מצבנו הפנימי, את הרווחה הפנימית שלנו, כמה אנחנו בטוב או לא בטוב, זה מכתיב הרבה יותר מאשר האירועים עצמם, היחס שלנו לאירועים. וכל הדרך הבודהיסטית מגויסת לאפשר לנו לחיות בחופש מתגובתיות לאירועים שסביבנו, לכל מה שקורה בחיים שלנו. התגובתיות למה שקורה היא המקור לסבל, לדוקהא – מה שהבודהה קרא לאי נחת, חוסר סיפוק, חוסר שביעות רצון או למצוקה וסבל. אי נחת שנובעת לא מהאירועים עצמם, קשים ככל שיהיו אלא מהתגובה שלנו לאירועים. על האירועים עצמם, נדמה לי שכולנו חווים, אין לנו כמעט שליטה, מעט מאוד שליטה, וגם במהלך חיי היומיום הרגילים אנחנו אולי באיזושהי אשליה שיש לנו יותר שליטה אבל יש לנו מעט מאוד שליטה. ועכשיו בא נגיף הקורונה והראה לנו באופן א.. כמו שיטפון כמה אין לנו שליטה, כמה מעט שליטה בעצם יש לנו. אבל הבשורות הטובות הן שמה שכן יש לנו שליטה זה על איך אנחנו נגיב, איך אנחנו ניגש, נפגוש, נתייחס אל מה שקורה. ועל זה  יש לנו יכולת להשפיע על מה קורה בתוכנו, על איך אנחנו יכולות ויכולים לשנות את הגישה הפנימית שלנו כך שהיחס שלנו למה שקורה לא יוסיף עוד ועוד סטרס וחרדה וסבל ודיכאון.

אני רוצה לשתף אתכם במשל מאוד מפורסם מהדהרמה, מהבודהיזם.

הבודהה שואל את הנזירות והנזירים מה יותר כואב להיפגע מחץ אחד או מאוד חץ ועוד חץ ועוד חץ?

זו כמובן שאלה רטורית והבודהה עונה שברור שאם כבר אז עדיף להיפגע רק מחץ אחד, מספיק כואב חץ אחד.

ומה הנמשל? – החץ הראשון הוא מה שהחיים מזמנים לנו, אין לנו שליטה על החץ הראשון הזה. פתאום אנחנו מרגישים לא טוב, או פתאום מישהו שאנחנו אוהבים מרגיש לא טוב או פתאום אנחנו צריכים להיות בבידוד או בסגר או שנגמר לנו הנייר טואלט. האירועים החיצוניים שקורים שעליהם אין לנו שליטה באמת, זה החץ הראשון והוא מספיק כואב. התגובתיות שלנו שהיא תגובתיות לא מועילה, האוטומטית, שהיא מתוך המקום של ההישרדות, על זה בודהה אמר שזה עוד חץ ועוד חץ, התגובתיות גורמת לנו יותר סבל או לפחות באותה המידה כמו האירועים עצמם. 

ויש לנו אפשרות לפגוש אותם אחרת בעזרת תרגול של מיינדפולנס, של מדיטציה, בעזרת תרגול של ארבע איכויות הלב הנשגבות (שאני מאמינה שיהיו גם שיחות ותרגולים על הברהמה ויהרה בפורמט הזה).

אני רוצה לדבר על אהבה, אהבה בזמן קורונה. אני רוצה לדבר על אהבה קודם כל לעצמנו. אהבה לעצמנו זה אומר לקבל את עצמי כפי שאני ברגע זה. ברגע זה יכול להיות שיש בי עכשיו בלבול, עכשיו יש בי פחד, עכשיו יש בי חרדה, עכשיו יש בי יציבות, עכשיו יש בי שקט, עכשיו יש בי דאגה.. זה משתנה מרגע לרגע. בגלל זה אני אומר לקבל את עצמי כפי שאני ברגע זה, מתוך ידיעה שזה גם משתנה. אבל איך שאני עכשיו, לקבל את עצמי כשאני ביציבות ושלווה, לאהוב את עצמי כשאני בחרדה ובדאגה, לאהוב את עצמי כשאני בבלבול, לאהוב את עצמי כשאני חשה בדידות, לאהוב את עצמי איך שאני, מרגע לרגע. זה לא אומר לא לחפש דרכים להעמיק את היציבות, כמו מה שאנחנו עושים עכשיו, מפגש כזה, של מדיטציה של ביחד, זו דרך מעולה להעמיק את היציבות, להתחבר יותר לשקט הפנימי, למצוא עוגן, להיות עוגן יציב לעצמנו כמו הספינה שמטלטלת על גלי הים היא זורקת עוגן. אז זה לא אומר לא לעשות את כל הדברים שיכולים לתמוך, להועיל לי, להיטיב, אבל לא מתוך כעס על עצמי, מתוך שיפוט לעצמי. זה קודם כל אהבה לעצמנו.

כשהלב שלנו מלא אהבה לעצמנו הוא גם מתחיל לעלות על גדותיו כמו מזרקה, אנחנו גם מתחילים לפזר אהבה סביבנו. כשאנחנו לא שופטות ושופטים את עצמנו אנחנו גם יכולים להיות עם פתיל יותר ארוך לילדים שנמצאים בבית, לבני/בנות הזוג, למה שקורה. אז האהבה הזאת היא אמ… דו סיטרית, פנימה והחוצה, בעצם עפ"י הבודהיזם אין פנימה ואין החוצה, הכל בתנועה כמו נהר ואנחנו ככה מוסיפות/ים טיפות של אהבה לנהר הזה, הנהר הזה עובר גם דרכנו ועובר דרך מי שאנחנו איתו/ה במגע והוא חוזר אלינו, והוא ממשיך לעבור הלאה.. ואני אסיים את הפתיחה הזו (שיצאה קצת יותר ארוכה ממש התכוונתי..) אני אסיים את זה עם דבר אחרון שאני רוצה להגיד זה לשאול את עצמנו גם כן ככה מרגע לרגע כי זה נורא משתנה.. מה ההתכוונות? לשאול את עצמנו מה ההתכוונות העמוקה שלי לזמן הזה? מי אני רוצה להיות בזמן הזה? האם אני רוצה להיות מי שמפיצה חרדה וסרטונים מעוררי אימה בווצאפ לכל הקבוצות שלי, וספקולציות מפחידות, סוף העולם הגיע וכל מיני ספקולציות שאף אחד לא באמת יודע.. וגם מי שחושב שהוא יודע ושולח את כל ההודעות האלה, האם זה מועיל לשלוח? האם אני רוצה להיות זאת שמפיצה חיידקי חרדה, וירוסים של חרדה? או האם אני רוצה להיות זו שמפיצה או זה שמפיץ שלווה ואחווה והרגעה ואהבה? האם אני יכולה להיות זאת שתפיץ זרעים של ידידות וחברות ואכפתיות ונדיבות והתעניינות? לשלום גם למעגלים לא רק אלה שקרובים לי, גם ככה מעגלים יותר ויותר רחבים. האם אני יכולה להיות זאת שתתרום לעולם יותר שלווה ויציבות, בזמנים כאלה כמה שאנחנו נהיה יותר, יותר מאיתנו יפיצו בעולם זרעים של שלווה ויציבות ככה יותר נביא תועלת, יותר נועיל, יותר ניטיב, גם עם עצמנו וגם עם אחרים. 

(שאלות טכניות על הסאונד)

 

אז נעשה עכשיו מדיטציה, אני אנחה מדיטציה קצרה ויהיה זמן לשאלות ותשובות.

אז אני מזמינה את כולנו למצוא תנוחה נוח, ממש ממש נוחה, על הספה, על הכיסא, על הריצפה, איפה שנוח לכם. אפשר לשבת, אפשר לשכב.

אפשר בעדינות לעצום עיניים ובואו ניקח שלוש נשימות עמוקות.

ולאט לאט אפשר לאפשר לנשימה לחזור למקצב הטבעי שלה.

לקחת כמה רגעים ולהתחבר אל הגוף.

בכל פעם שאנחנו בחיבור אל הגוף, אנחנו ב-"כאן ועכשיו", כל רגע שאנחנו בחיבור עם הגוף, אנחנו לא עם המחשבות, עם הדאגות, עם הפחדים, עם החרדות, עם העצב, עם הכעס, עם הבלבול. כל רגע שאנחנו עם הגוף, אנחנו מתנתקים מכל זה, אנחנו ברגע ההווה.

אז אפשר לחוש את המשקל של הגוף על הרצפה, על הכיסא או הכורסה,

אפשר לחוש את התחושות בכפות הרגליים.

אפשר לחוש את התחושות שיש במגע של עצמות הישיבה עם הכרית או הכיסא או הכורסה או הספה.

התחושות בכפות הידיים,

אם הגב נשען אז אפשר לחוש את החלקים של הגב הבאים במגע עם המשענת,

כתפיים רפויות,

שרירי הפנים רפויים.

מצח, גבות, עיניים, לחיים, סנטר, לסת שמוטה.

אנחנו כאן ועכשיו עם הגוף שיושב ונושם.

ואפשר בעדינות, בעדינות להביא את תשומת הלב שתנוח עם הנשימה בגוף, עם המקום האחד בגוף שבו אנו מרגישות.ים את הנשימה הכי בקלות. 

אם זה אזור הבטן התחתונה שעולה ויורדת עם השאיפה והנשיפה.

אם זה אזור בית החזה שמתרחב, הצלעות מתרחבות עם השאיפה ומתכווצות והחזה יורד עם הנשיפה.

או אם זה כל מקום אחר בגוף, העיקר שזה מקום שקל להרגיש את הנשימה בו.

בכל פעם שתשומת הלב נודדת למחשבות, לדאגות, לתוכניות, לזיכרונות, אז בעדינות בעדינות וללא שיפוט אנחנו פשוט מחזירות.ים אותה אל המקום בגוף ואל הנשימה.

אנחנו בתשומת לב שיש שאיפה פנימה, אנחנו בתשומת לב שיש נשיפה החוצה.

לא משנה כמה פעמים אני מחזירה את תשומת הלב, גם אם היא נודדת אלף פעם, מה שחשוב זה שאנחנו מחזירות.ים אלף ואחת.

כל המחשבות וכל ההטרדות יכולות לחכות. הדבר היחידי שחשוב כרגע זה להיות עם הנשימה.

שאיפה פנימה, נשיפה החוצה, זה כל מה שחשוב ברגע זה.

כל הדברים שמעסיקים אותנו יכולים לחכות, אנחנו אומרים להם לא עכשיו, עכשיו אנחנו מתאמנות.ים להיות כאן ועכשיו דרך הגוף והנשימה.

את החלק האחרון של המדיטציה אנחנו נקדיש לתרגול מטהה, לאיחולים של חמלה ואהבה ונתחיל בעצמנו. נפנה כלפי עצמנו.

הלוואי שאהיה בריא.ה 

שאהיה בטוחה ומוגנת, בטוח ומוגן

שאהיה חופשי מסבל גופני ונפשי

שאמצא שלווה

שיהיה לי טוב

אפשר לדמיין את עצמנו מביטות.ים במראה, מסתכלות על עצמנו בעיניים טובות, בעיניים אוהבות, עם חיוך כלפי עצמנו בזמן שאנחנו חוזרות.ים על המשפטים

הלוואי שאהיה בריאה, שאהיה בריא

שאהיה בטוחה ומוגנת, בטוח ומוגן

שאהיה בחופש מסבל גופני או נפשי

שאמצא שלווה

שיהיה לי טוב

ואפשר להרחיב את מעגל האיחולים לכל היקרים.ות לנו, משפחה, חברות וחברים, מהעבודה, שכנות ושכנים.

אפשר להרחיב את המעגל לכל המדינה, לכל מי שחי, חיה במדינה הזאת. 

ולכל מי שחי.ה במדינות השכנות, הקרובות והרחוקות. 

ולכל מי שחי.ה על הפלנטה הזאת, 

לכל האנשים בעולם, 

גברים, נשים, זקנים, ילדים. 

לכל היצורים החיים, לא רק בני האדם, 

הולכי השתיים, הולכי הארבע, הולכי השש, הזוחלים, המנתרים, השוחים, העפים, כל היצורים החיים. 

שכולם יחושו בטוחים ומוגנים, יהיו בריאים. יהיו בחופש מסבל גופני או נפשי, שימצאו שלווה שיהיה להם טוב.

כל היצורים החיים ואנחנו בתוכם.

(צליל גונג)

אפשר לקחת כמה נשימות עמוקות וכשמוכנים.ות אפשר לפקוח עיניים.

אז אמ… היה כיף לעשות מדיטציה ביחד נכון? ממש… משהו מיוחד.

אני פותחת עכשיו את השאלות,   

שאלה – "אשמח לדוגמא" – אני תכף אתן

שאלה -"הימים האלה מחדדים מאוד את תחושת הארעיות, חוסר השליטה והפחד מהמוות, איך להתמודד עם התחושות הללו ביומיום?"

אכן, הבודהה מדבר הרבה על הארעיות ומה שנקרא בשפה הדהרמית הניצ'ה – זה האירעיות, ההשתנות, זה אחד משלושת מאפייני הקיום, זה מאפיין את  הקיום שלנו, איך שלא נסתכל, מאיזו זווית שלא נתבונן אנחנו נראה שהדברים כל הזמן משתנים, כל דבר שאנחנו חשבנו שהוא קבוע והוא יציב, הוא בשינוי בעצם, הוא משתנה. הבודהה אמר – כל עולם התופעות הוא נתון לשינוי.

אגב רציתי להפנות את תשומת לבכם ששמתי פה את התמונה של הבודהה של הרפואה, שהבאתי מדרמסאלה שבהודו. ושמתי כאן את קואן יין/ טארה, הבודהה של החמלה. אז יש לנו כאן כל מה שאנחנו צריכים, גם את המידיסין בודהה ואת בודהה של החמלה.

אז הבודהה אמר שכל תופעה, כל מה שנוצר גם נכחד, כל מה שמתהווה גם חולף, כל מה שנברא יש לו כליון. אז אכן, בימים כאלה אנחנו נזכרים.ות ביתר שאת ואולי בניגוד לרצוננו באפשרות מותנו ומותם של היקרים לנו. ופחד מוות בגישה הבודהיסטית, מדברים על המוות כאל משהו שמאוד מאוד חשוב שנפנה אליו את תשומת ליבנו, ולא נתכחש אליו ולא נסתיר את המבט וננסה לחיות את החיים כאילו זה לא קיים.. אלא להיפך, יש ציטוט של הבודהה שאני לא זוכרת אותו כרגע בע"פ, ז"א אולי אני לא אומרת אותו לגמרי במדיוק, אבל הוא אומר משהו כמו – מכל העקבות, עקב הפיל היא הגדולה ביותר, ומכל ההרהורים, ההרהור או ההגות במוות היא החשובה ביותר.

כשאנחנו חיים בפחד מפני המוות אנחנו לא חיים, החיים שלנו לא חיים וכשאנחנו מסכימים להישיר מבט לאפשרות מותנו שזה אחד הדברים הוודאיים ביותר שיש לנו בחיים. יש לנו את הארעיות, ואת השינוי, שום דבר לא בטוח, וחוסר השליטה.. אבל דבר אחד בטוח וזוהי עובדת מותנו. וככל שאנחנו נסכים לפגוש ולהיות יותר ביציבות מול המקום הזה של הארעיות, שהארעיות כוללת גם אותנו, כך החיים שלנו יהיו יותר שלווים ויציבים ויותר שמחים ומלאי סיפוק כי אנחנו נוכל להוקיר תודה ולהנות מהיש ממה שיש עכשיו.

שאלה – איך להתמודד עם תחושת חוסר השליטה ותחושת הארעיות, ובכלל איך להתמודד עם הימים הללו שהם לא פשוטים?

אז אני פרסמתי פוסט בפייסבוק, אני אף פעם.. בקושי נכנסת לפייסבוק. אבל צורך השעה דחק.. אז כתבתי פוסט. ושיר, נדמה לי שאת אמרת שהעלתם אותו גם באתר של תודעה בריאה או של מיידספייס.? בכל אופן הוא נמצא בדף הפייסבוק שלי. תכנסו ותקראו, יש שם רשימה מאוד מאוד ארוכה של כל מיני דברים שאנחנו יכולים לעשות בשביל עצמנו בזמן הזה בשביל לא לשקוע בייאוש, בשביל לא לשקוע בפחדים עתידיים, בספקולציות עתידיות שאנחנו לא יודעים, אף אחד מאיתנו לא באמת יודע מה יקרה מחר, שזאת אגב האמת גם של היומיום שלנו. גם ביומיום אנחנו חושבים שאנחנו יודעים, אנחנו עושים תכניות כי אנחנו חושבים שאנחנו יודעים אבל אנחנו בעצם גם ביומיום לא יודעים, עכשיו זה רק נהיה יותר "In our face" כמו שאומרים. אבל יש הרבה דברים שאנחנו יכולים לעשות ויש הרבה דברים שמומלץ שאנחנו נפסיק לעשות, ותסתכלו ברשימה שלי. אבל הדבר הראשון שנפסיק לעשות זה נפסיק להיות מחוברים לוריד עם החדשות, ואנחנו הפכנו להיות צרכנים אובססיביים של החדשות, גם בפייסבוק וגם בווינט וגם באינסטגרם וגם בווצאפ, וגם בלא יודעת מה.. בטלויזיה. וזה לא עושה לנו טוב וזה גם לא מועיל. אנחנו יכולים לדעת פחות או יותר… הנה אני אין לי טלויזיה, אני לא קוראת שום דבר כזה בפייסבוק ולא בשום מקום אחר ואני מעודכנת. אני מעודכנת מה ההנחיות של משרד הבריאות, אני מעודכנת מה צריך לעשות, וההצפה הזאת היא לא עושה לנו טוב, לרובנו, יש כאלה שיכולים להשאר ביציבות מול ההצפה הזאת, אבל לרובנו… תבדקו את עצמכם, תבדקו אם להיות מחוברים בוריד, מה זה עושה לכם בגוף, בנפש, ואז תקחו הפסקה מזה ואז תבדקו איך אתם מרגישים עכשיו ותסיקו את המסקנות בעצמכם.

שאלה – אני וחבר שלי מפסיקים להפגש, נהיה בקשר טלפוני כל ערב, מעורר חרדה ובדידות.

בהחלט, בהחלט יכולה להבין את המצב שחלקנו נמצאים בבדידות, בבידוד כפוי ומהאנשים היקרים לנו ומהאנשים שאנחנו אוהבים, בין אם זה חבר או זוגיות, בין אם זה סבא וסבתא ונכדים, בין אם זה לפעמים גם אנשים שההורים שלהם (היום סיפרו כמה חברות) בדיור מוגן ולא יכולים יותר לבקר אותם.. אז המצב הזה הוא באמת מצב לא פשוט. אז יש כמה דברים שאנחנו יכולים לעשות בשביל להקל. אחד זה באופן שבו אנחנו מדברים לעצמנו, מה אנחנו אומרים לעצמנו בראש? אז אנחנו יכולים להגיד לעצמנו דברים שמקלים במקום דברים שעוד יותר מפחידים ומבאסים. אז למשל הקול הארעי שכרגע דיברנו על ארעיות, יכול גם לבוא כאן לעזרתנו, אנחנו יכולים להגיד לעצנו גם זה ארעי.. הארעיות שהבודהה דיבר עליה, חלה גם על המצב הזה, אני לא לנצח אהיה רחוקה מהחבר שלי, אני עכשיו במצב כזה, זה יעבור, אפשר להרגיע את עצמנו באופן הזה. אפשר להיות יצירתיות ויצירתיים ולמצוא דרכים אחרות.. נכון זה בטלפון עם החבר, זה לא במגע, זה לא בחיבוק, אבל אפשר למצוא דרכים אחרות/נוספות להיות בקשר, הנה אנחנו עכשיו גילינו את הפלטפורמה הזאת של הזום שאפשר לעשות בה דברים, ואפשר להפיג את הבדידות. אני שמחה שאת כאן איתנו בצ'אט, אורנה, אני שמחה שאת איתנו כאן, זו דרך לשבור את החומות, את הקירות, שאנחנו שמים סביבנו, שאחד הדברים שאני מקווה, שאני רואה שהקורונה עושה כבר עכשיו ואני מקווה שזה ימשיך גם אחרי, זה שהחומות שאנחנו שמנו סביבנו, כל התרבות שלנו, כל האנושות חילקה את עצמה לחומות חומות, נפרדות מאוד מאוד קיצונית והבודהה, אחד הדברים המרכזיים שהוא דיבר על ב – teaching  שלו זה על חוסר הנפרדות, זה בעצם, אנחנו אומרים שכולנו "ריקמה אנושית אחת" אז זה לא רק אנושית, אנחנו, כל העולם זה אורגניזם אחד. זה כמו שהידיים והרגליים הם חלק מאורגניזם אחד אז כך גם כל העולם, כל החלקים שבו הם מלק מאורגניזם אחד. ופעם אולי ידענו את זה, האינדיאנים אולי עד היום יודעים את זה אבל רובנו בחברה המערבית שכחנו. אני זוכרת שהייתי פעם בשמורה אינדיאנית בארה"ב והמורה, זקנת השבט, סבתא טווילה, מישהי שם שיתפה שהיא חשה בדידות, אז סבתא טווילה שאלה – "יש לך עץ בחצר?" – אז היא אמרה לה כן, אז סבתא טווילה אמרה  " אז איך את מרגישה בדידות?! תצאי לחצר ותדברי איתו!"

אז אנחנו יכולים למצוא דרכים חדשות להתחבר, אנחנו נקראים.ות למצוא דרכים חדשות להתחבר וגם אולי בראש ובראשונה נתחבר לעצמנו. החברה שלנו מאוד מאוד מבוססת על כל החושים שלנו, במיוחד על העיניים, האזניים, הכל כלפי חוץ. וכל ההרגלים שלנו הם מאוד מאוד. והבידוד הכפוי הזה שנכפה עלינו, זה סוג של ריטריט, נכפה עלינו סוג של ריטריט להיות עם עצמנו, קודם כל עם עצמנו. מה שאנחנו אולי קצת פחות מורגלים אבל זו יכולה להיות פגישה מאוד מאוד חשובה ומשמעותית.

שאלה – יכול מאוד לעזור אם תוכלי לציין גם כאן את עיקרי הדברים שציינת בפייסבוק

או קיי, בסדר גמור

או קיי, עיקרי הדברים זה כמו שאמרתי עכשיו קודם כל תעשו לעצמכם טובה, תצאו קצת מהפייסבוק ומהרשתות החברתיות ומהחדשות ומכל הדברים שזורעים בנו בהלה, אני לא אומרת שיש כאן איזו קונספירציה אבל אני אומרת שאנחנו יכולים למנן.. זוכרים שיש שלט שאנחנו יכולים ללחוץ עליו Off? אז לעשות את זה לעיתים קצת יותר קרובות. זה היה מה לא. אז מה כן? למשל דברים שעושים לכם טוב, שעושים טוב על הנשמה. אני יודעת שעכשיו אנחנו קצת פחות יכולים לצאת לסרט או לשבת בבית קפה עם חברה או ללכת לחוג ריקודי סלסה או אני מאוד מאוד מבכה את זה שהחוג פיסול שלי נסגר, התחלתי ללמוד פיסול והנה כאן יש לכם את היצירה הראשונה שלי מהחוג פיסול, אני מאוד מקוננת על זה שהחוג פיסול נסגר, אבל אנחנו נקראים.ות למצוא לנו דברים אחרים שמשמחים אותנו ואולי אנחנו רגילים שמה שמשמח אותנו זה בווליום מאוד מאוד גבוה ועכשיו אנחנו צריכים למצוא דברים בווליומים קצת יותר קטנים, אז לגלות מחדש את הדברים הקטנים שמשמחים אותנו, לגלות מחדש שלצאת החוצה ולשמוע את הגשם או לצאת החוצה בגשם, ולרקוד בגשם בחצר הפרטית או במרפסת. או לקום בבוקר ולראות שיש שמש ואיזה יופי שיש יום שמש ואפשר… להרבה מאיתנו אין מה לעשות, אנחנו בבית בחופשה כפויה מהעבודה, אז במקום להתעסק בחרדות כלכליות, ושימו לב שחרדות זה תמיד מחשבות עתידיות, זה נורא חשוב לשים לב לזה, חרדות זה לא ממה שקורה עכשיו. אם לפני שבוע חרדנו מהאפשרות שיהיה סוג של סגר, עכשיו אנחנו בזה, ועכשיו אנו חרדים שוב מהעתיד, החרדות הן תמיד עתידיות, אז להניח למחשבות על העתיד ולהיות יותר בכאן ועכשיו ולמצוא את הדברים הקטנים שמשמחים בכאן ועכשיו, עדיין יש לנו חשמל, כתבתי בפייסבוק גם, יש לנו חשמל, אפשר לקרוא, יש לנו חשמל אפשר להיות בכזה מפגש משמח עם אנשים, לעשות מדיטציה ביחד, יש לנו אינטרנט. לשים מוזיקה, יש לנו עדיין ספוטיפיי או יוטיוב או מה שיש לכם, דיסקים… שימו מוזיקה בסלון ותרקדו, משהו שיעלה לנו את השמחה חזרה כי אנחנו לא חייבות.ים להיות בחסדי ה – So called  המציאות, אין דבר כזה אגב, מציאות, כל אחת יש לה את המציאות שלה ואנחנו יכולות.ים שהמציאות שלנו תהיה כזאת שאנחנו נפגוש את מה שקורה עם יציבות. יש לי כאן נחום תקום, מה מאפיין נחום תום, הוא כל הזמן נשאר יציב, הוא נופל אבל הוא מתרומם, זה לא שלא ניפול לפעמים אבל נחזור ונתרומם, את היציבות הזאת אנחנו יכולים להשיג ע"י מדיטציה, ע"י דיבור עם אנשים כמונו, לבחור עם מי אנחנו מדברים, עם אנשים שתורמים להרגעה ולא תורמים לחרדה. להתחבר לעצמנו. וגם כתבתי שם להתחבר לכח גדול מאיתנו, להתחבר למשהו, אני לא יודעת אם לקרוא לזה כח אבל להתחבר למישהו או למשהו, לא יודעת מה זה, אבל להתחבר למשהו שהוא מעבר לחיים ומוות. כמו שאמר המורה שלי כריסטופר טיטמוס, מורה מאוד אהוב שמגיע לארץ הרבה שנים, מגיע ללמד בתובנה, הוא אומר – Life and death rests in something that's bigger than life and death – החיים והמוות נחים בתוך משהו שהוא גדול יותר מהחיים והמוות. לנסות למצוא דרך להתחבר לזה, וזה משהו שהוא אמ.. שהחיבור לעצמנו והזמן השקט עם עצמנו מאוד מאוד יכול לתרום לחיבור הזה, למצוא משהו שאפשר להשען עליו, למצוא משהו שאפשר ככה להישען ולהתרווח לתוכו ולמצוא בו שקט, למצוא את השקט אישהו מקום עמוק בתוכנו שהוא שקט, שהוא יציב ולהתחבר אליו.

שאלה – לתת לאחרים, נכון…. אני רוצה להקריא את מה שקסנדיה כותבת אהלן.. אני רוצה לשתף שמה שיכול לתת כוחות זה להשתדל לתת אחרים, להיות עבור אחרים, למשל אני מורה למוזיקה וממשיכה לתת שיעורי מוזיקה בהתנדבות, שכל אחד יתן ממה שיש לו. נכון! זה שומר קודם כל על השפיות שלי, פתאום אני רואה מישהי שמציעה להקריא סיפורים לילדים, זה מקסים! ובנוסף תרגול יומיומי של אהבה עצמית, ריפוי הילד.ה הפנימית, ריפוי פצעי הפחד, להיות נוכחת עם הרגש שעולה, וגם ראיתי כמה סרטונים שמלמדים איך להכיל אי וודאות, יש כמה סרטונים מעולים ביוטיוב, ממליצה…

תודה, נכון מאוד, אפשר לבחור מה אנחנו מכניסים לראש וללב ובמקום חדשות להכניס כאלה דברים. זה נכון.. תראו התודעה שלנו זה דבר מאוד אלסטי, וגם המוח, נוירופלסטיסיטי, המוח הגמיש, זה מה שהמדע מדבר עליו היום וגם הבודהה אמר שהתודעה היא כמו מים שלוקחים את ה – Shape, הצורה של הכלי שהם נמצאים בו. כך התודעה היא מאוד מאוד מושפעת, אנחנו נקום בבוקר, נפקח את העיניים ולפני שנבין מה קורה, נתחיל לשפוך פנימה חדשות וסרטוני הפחדה וכביכול מומחים שנותנים לנו כל מיני ספקולציות אפוקליפטיות וקטסטרופליות, ככה תראה התודעה וככה יראה היום שלנו ולעומת זה, בדיוק כמו שקסנדיה כותבת, אם נקום בבוקר ונראה איך אנחנו יכולים לתמוך באחרים ולהיות שם בשביל אחרים ואיך אני יכולה היום לשמור על השפיות שלי ולשמח את עצמי כך שאני אוכל לשמח אחרים, זה הרבה יותר יהיה טוב לנו וטוב למי שסובבים לנו.

שאלה – איך אני יכולה למצוא דרך להיות משמעותית ובעלת ערך לאחרים עכשיו.

אממ.. אז אפשר לעשות דברים מאוד ספציפיים כמו שקסנדיה כתבה קודם, להציע דברים לאנשים אחרים אבל אפשר גם להחליט, כמו שאמרתי בתחילת השיחה, איזה זרעים אני רוצה להפיץ, איזה זרעים אני רוצה לפזר, אז אני יכולה להיות משמעותית ובעלת ערך לאחרים בזה שאני שומרת על שפיות, שומרת על יציבות ורוגע ועל סבלנות ועל אופטימיות ועל תקווה וזאת המתנה שאני מפזרת בעולם. אלו הזרעים שאני מפזרת בעולם.

תודה דובי, תודה מליסה אז אממ, אם אין עוד שאלות, או שיש עוד שאלות שלא ראיתי…

שאלה – אני מוצאת שמצד אחד אני עוזרת לאחרים שמצבם יותר קשה משלי בזמנים האלה, ומצד שני אני מוצאת את עצמי שמרוב פחד להדבק אני נמנעת מלהתחלק אפילו בדברים קטנים כמו מגבונים לחיטוי.

אממ.. תראו במובן הזה הבידוד חסך לנו את ההתלבטויות האלה כי אנחנו לא יכולים להתחלק במגבונים אבל בלי קשר אני חושבת שלחיות מתוך פחד זה איכות חיים מאוד מאוד קשה ואני רוצה להזמין אותנו לעשות כל מה שאנחנו יכולות.ים לא לתת לפחד להשתלט, זה נורא טבעי לפחד, ואנושי ולגיטימי, וכשאנחנו מזהות שזה המקום שאני נמצאת בו אז לא לשפוט את עצמנו, לחבק את עצמנו גם במקום של הפחד ולראות מה אנחנו יכולות.ים לעשות אחרת, איך אפשר להרגיע את הפחד? איך אני יכולה להרגיע לעצמי את הפחד ולא לפחד כ"כ. ואני חושבת שיכול מאוד לעזור לזכור שהפחד הוא מחשבות בלבד, מחשבות עתידיות ומחשבות עתידיות לא מועילות, הן לא יעזרו לנו באמת להתמודד עם הדברים כשהם יגיעו, להיפך. אז לעשות משהו, לחתוך, לעשות משהו אחר, לא לשבת ולתת לפחד להתבחבש איתו ולפמפם ולתדלק אותו, לחתוך, לעשות משהו אחר, לכו לראות איזשהו סרט טוב, איזושהי קומדיה.

יופי, אנחנו צריכים לסיים, נכון שיר? כן, טוב..

תודה רבה, אני ממש מודה לכל מי שהצטרף.ה אלינו, תמשיכו לעשות טוב, תמשיכו לעשות מדיטציה, לתרגל מיינדפולנס ותהיו עוגן ואי לעצמכם ולאחרים.ות, הרבה אהבה.

תודה רבה שיר, תודה רבה לכל המשתתפים והמשתתפות.

מרחב ההתנדבות ותמיכה בזמן קורונה

התרופה לפחד היא אהבה, נתינה, ראיית הטוב זמן של קושי הוא גם זמן לחיבור דרך נתינה וקבלה

מרחב ההתנדבות ותמיכה בזמן קורונה

התרופה לפחד היא אהבה, נתינה, ראיית הטוב זמן של קושי הוא גם זמן לחיבור דרך נתינה וקבלה

סגירת תפריט

הרשמה לשידור לייב

קישור לזום

תודה שנרשמת

תודה שנרשמת למפגש שלנו.
מצורף לינק לכניסה דרך אפליקציית זום:

קישור לזום