שלום, מרחב "תודעה בריאה" הופק מתוך רצון לתמוך בכל מי שסובל מדאגה, לחץ, פחד, ורגשות קשים אחרים בצל משבר הקורונה. האתר נבנה על ידי מתנדבים מעמותת מינדפולנס ישראל, ארגן רוטרי ומרכז מיינדפולספייס. כל המורים מלמדים בהתנדבות.

תכנים נוספים שיכולים לעניין אותך

איך להתמודד עם משברים?

איך להתמודד עם משברים שמגיעים? איך לפגוש כאב? חוסר שקט ואי וודאות. שיחה מרתקת עם לילה קמחי.תמלול השיחה מופיע בלשונית "מידע נוסף"

לילה קמחי

מלמדת מדיטציית מיינדפולנס, ויפאסנה ודהרמה מזה שני עשורים בארץ ובחו״ל, בריטריטים, קורסים, ובמסעות רוחניים. מלווה ותומכת יחידים וקבוצות בדרך אל החופש, דרך חקירת עומק פתוחה ויצירתית.

מתמללת: מיכל לליטה נועם.

שלום, שלום לכולם.
אני רוצה לדבר על משבר, על המשברים, כהזדמנות לצמיחה.
אולי לאו דווקא המובן מאליו,
אלא עם חיבור וקשר עמוקים לא רק אלינו פנימה אישית,

איפה זה פוגש אותנו בחיים שלנו. אלא, גם לעולם.
אנחנו מדברים הרבה על הקשר שבין הבפנים והבחוץ.
יש משפט כזה איפשהו במקורות שלנו,
שהאדם הוא עולם קטן והעולם הוא אדם גדול.
ויש קשר כל כך מעניין והדוק ובעצם…
זה לא רק קשר, זה דבר אחד אנחנו והעולם.
התפיסה שאומרת אני נפרד, אני נפרדת מהעולם
ומה שקורה בעולם לא קשור אלי ולא רלוונטי לי
ואני קודם כל אעבוד על הקשיים שלי והתסבוכים שלי ועל הפצעים שלי
ואחר כך אני אהיה סבבה.  כשאני ארגיש טוב עם עצמי,
אז אני אוכל לצאת החוצה עם זה ולעזור למישהו אחר… זו תפיסה יש לה מקום
אבל אני רוצה דווקא להראות תפיסה אחרת שעובדת גם עם התפיסה הזו
ולוקחת גם אותה בחשבון אבל בעצם לא מגבילה את הפעולה שלנו בעולם,
את פעולת הריפוי שלנו כלפי עצמנו וכלפי העולם בשום דבר, ואני אסביר.
היום אנחנו מדברים על משברי אקלים.
זה נהיה מאוד בון טון לדבר על הנושא הזה ובצדק אחרי שנים של השתקה או הכחשה 

פתאום הדבר הזה מאוד מוצף למודעות ומאוד ככה …
לא עוד פעם, לא אצל כולם.
אבל אני שומעת את זה, אני רואה את זה הרבה מסביב ואני מאוד מאוד מברכת על זה.

אני רוצה רגע להתעכב על ההתחלה של הסיפור הזה,
על המילה הקטנה הזאתי – משבר, מה זה משבר?
על מה אנחנו מדברים על מה אנחנו מדברות כשאנחנו מדברות על משבר.

בתנ"ך, זה מאוד מעניין, שמעתי פעם את ההסבר הזה שהמילה משבר המילה המקורית,
הפרשנות, הפירוש המקורי של המילה משבר זה בעצם הכיסא של היולדת או פי ברחם,
המקום שממנו נולדים חיים.

המקום שממנו נוצר משהו חדש, אפרופו אדם ועולם. אדם חדש, עולם חדש.
מה יכול להתאפשר לנו דווקא בזכות המשבר?
מה צריך לקרות, למה אנחנו צריכות וצריכים כבני אדם בעולם הזה לשים לב
כשאנחנו חיים בזמנים האלה של מצוקה, של כאב, של תעתוע, של שבר, של משבר.
יש, מי שמכיר קצת עבודת גינון, יודע שאם בטעות אנחנו חופרים סביב שורשים של עץ גדול
ובטעות אנחנו פוצעים את אחד השורשים, באופן מאוד פלאי, זה משהו שהחיים עושים כל הזמן,
הוא מתחיל להוציא יחור, מתוך הפצע, בוקע משהו חדש,
התחדשות של אותו עץ גדול שאנחנו מסתכל עליו מבחוץ ונגיד,
הוא נפצע, משהו לא בסדר, משהו לא תקין איתו.
מאיזה נקודת מבט משהו לא תקין…?
האם הקריטריון היחיד שלנו לבדוק תקינות או בסדר לא בסדר, או טוב או רע, האם הוא הכאב שלנו?
האם הכאב הוא הסמן היחידי שיכול להיות  כדי שנדע אם אנחנו בכיוון הנכון של הריפוי?
אני רוצה להציע מבט אחר על הסיפור הזה, קודם כל המבט הבודהיסטי,
שמדבר ומסתכל על כאב לאו דווקא כעל פעמון אזעקה שכזה, שהרבה פעמים נכון להסתכל עליו ככה,
אבל יש עוד אופציה למילה משבר, נדמה לי שבסימניות הסיניות היא גם מדברת על צמיחה ועל התחדשות.
יש עוד אופציה להסתכל על מה שקורה עכשיו סביבנו  במה שנקרא העולם כולו, בפלא הזה,
על הכדור הזה שמסתובב סביב עצמו וסביב השמש במהירות עצומה,
וכל מיני דברים קורים בו וכל מיני דברים מתחילים לצאת מהמסלול שלהם ומהאורביט שלהם.
וכל מיני תהליכים שאנחנו רואים ואנחנו עדים להם ממש במו עיננו ממש,
ואנחנו יכולים מיד לקטלג אותם כקטסטרופות,
האמנם?
מה אנחנו יכולים להציע כריפוי ואולי קודם כל כשינוי של נקודת המבט,
לא כדי לשבת בפינת החדר מכווצים מאימה ולהגיד אין מה לעשות עברנו כבר את המאסה הקריטית של היכולת שלנו להשפיע. אלא המבט האחר דווקא הוא אחד כזה שיכול לתת לנו הרבה מאוד כח.
הרבה מאוד אוטונומיה. להחזיר לידיים שלנו את היכולת לעשות שינוי.
הרבה פעמים זה נראה פשוט גדול מידיי, פשוט מציף,
אפרופו מים שיוצאים מאיזון.
המים בחוץ, כן,  אנחנו עשויים מאותם אחוזים של מים גם כדור הארץ וגם גוף האדם,
ככה מספרים לי 70% משהו כזה.
מה יכול שמה לעזור לווסת, ובעצם מה אומר משבר,
משבר אומר שמשהו נלחץ בצורה שהיא לא נכונה לו
שהיא כמו אפשר להגיד לתוך תבנית שהיא קטנה מידיי שהיא צפופה מידיי.
משהו יצא משיווי משקל.
והרבה פעמים דווקא בגלל שקורות קטסטרופות כאלה אז אנחנו נזדעק
וננסה לעשות כל מיני דברים והכל מאוד מאוד ראוי וטוב.
אני רוצה להציע מבט אחר על זה,
של איך אנחנו יכולים לקחת את זה מאוד מאוד לעומק החיים שלנו ולראות מה זה מבקש מאיתנו,
יש כאן משבר, משהו נשבר, דרך הסדק נכנס האור, זה משפט של לאונרד כהן:

 

Ring the bells that still can ring, forget your perfect offering
There is a crack in everything that's how the light  get's in.

כשמשהו נשבר בחיים שלנו, אנחנו יכולים לזחול לפינת החדר ולהרגיש יאוש מאוד גדול
ולקפוא ולא לעשות שום דבר בקשר לזה ובאמת להישאר עם המאסה העצומה הזו של השבר.
ואפשר להסתכל על זה כעל הזדמנות מאוד גדולה לצמיחה, לשינוי, לטרנספורמציה.
משהו פה מבקש מאיתנו התנהלות אחרת כאן ועכשיו, כאן ועכשיו.
כי אולי, אתם יודעים, אחרת, אם אנחנו נמשיך לעשות את אותו הדבר,
זה משפט של איינשטיין,
את אותה פעולה ולצפות לתוצאה שונה הוא הגדיר את זה כסוג של שיגעון, זה לא יכול לקרות.
מה יכול לקרות בעצם? מה זה מבקש מאיתנו, מה המבט האחר מבקש מאיתנו?
אולי אם נתחיל להבין, שמה שאנחנו רואים שם בחוץ, ההצפה הזו של הטמפרטורות,
של המים שקורים, מה שנקרא אסונות טבע, בגלל פעולות מעשה ידי אדם
שיצאו מכלל שליטה בגלל האופן שבו כל החברה הזו בנויה.
למשל על שריפת דלקים, אפילו עצם זה שאנחנו יודעים את זה,
שכל החברה הזו בנויה על שריפה של דלק ומה זה דלק ומאיפה מגיע דלק ומה זה אומר לכרות את הדלק,
להוציא אותו מתוך האדמה, מה המחירים שאנחנו משלמים שם,
מה אנחנו משלמים על מחירי ההשתקה. גם בעולם וגם פנימה.
מה זה אומר לדחוף את עצמנו לקצה לעבוד כמו משוגעים 24/7
בשביל להגיע לאיזשהו יעד נכסף שמכרו לנו, שרק ככה נהיה מאושרים,
מה המחירים שאנחנו משלמים על זה?
המשבר הוא מקום שמעמיד אותנו באיזשהו אופן עם הגב לקיר ואומר עד כאן,
את צריכה להסתכל טוב טוב  ועמוק ואחרת על החיים.
ולא רק להסתכל, מתוך המבט מגיעה הפעולה והפעולה, mind you,
לא חייבת לצאת לעולם ולעלות על בריקדות, היא יכולה להיות משהו מאוד קטן שאומר:
"מה אני יכולה לעשות כאדם בעולם כדי להרבות טוב."
כדי להפסיק ניצול למשל.
וההבנה העמוקה שאין באמת הבדל כמו שנדמה לנו בין העולם שבחוץ לעולם שבפנים,
העולם שבחוץ לעולם כאן בפנים.
כשאני עושה מעשה למען העולם שם בחוץ אני הראשונה שיוצאת נשכרת ממנו.
אנחנו כולנו יודעים שנתינה מביאה שמחה.
אבל יש בכולם, בכולנו, עד שנהיה משוחררים לחלוטין,
את התנועה האוטומטית של הכיווץ מול המחשבה למשל של תחושת החוסר.
אם אני אתן לא יהיה לי מספיק. זה מן מודל כזה,
זה מודל שמניח משק כלכלי סגור, שאם אני אתן, לי יהיה פחות.
יכול להיות שאנחנו יושבים כולנו על מודל אחר לגמרי ואנחנו לא יודעים אותו.
למשל מודל של חלב אם, שככל שאני נותנת יותר ככה לי יש יותר.
תבדקו בחוויה שלכם מה קורה לכם כשאתם נותנים.
הרי, האדם שמקבל יופי, כיף לו יכול להיות שניתן כסף, שניתן זמן, שניתן תשומת לב, שניתן טרמפ,
מה שזה לא יהיה שניתן שנציע למישהו אחר.
אבל מה מתחולל בנו ברגע הזה, יש שם תנועה קטנה ומאוד מאוד משמעותית
של יציאה ממה שנקרא בבודהיזם ה- selfing הזה האני אני אני שלי שלי שלי
המקום שנסגר ומתכווץ סביב הדבר הזה,
לרגע אחד קטן ומשמעותי עד מאוד, משהו נפתח בלב תודעה שלנו.
והתנועה הזאתי היא לא תסולא בפז,
התנועה הזו היא אולי בין התנועות הכי חשובות שאנחנו יכולות לעשות כבנות אדם על פני  הכדור הזה.
התנועה שמסכימה לרגע לכלול את כל העולם כולו בתוך המשפחה שלנו
זו פרפרזה על משפט של אימא תרזה היא אמרה:
"הבעיה עם העולם שאנחנו משרטטות את גבולות המשפחה שלנו קרוב מידיי".
ומה היה קורה אם שינוי נקודת המבט היה מסכים לקרות
והיינו מסתכלות ומסתכלים על האנשים האחרים,
אלה שאנחנו מקטלגים אותם כאחרים, על בעלי החיים על אוצרות הטבע
כעל חלק מהמשפחה שלי.
ואז זה לא היה בכזאת קלות להדליק את החשמל למשל
ולתת למזגן להישאר דולק ימים גם כשאני לא משתמשת,
כי משהו בי יודע מה המחיר האמיתי של הדבר הזה מאיפה מגיע חשמל,
מה זה אומר לכרות דלק, מה המחיר, מה המחיר של הדבר הזה.
זו דוגמא אחת קטנה מיני רבות.
אני רוצה להחזיר אותנו שוב ושוב לקשר שביננו ובין העולם
אפילו המילה קשר היא כבר מילה אחת יותר מידיי.
זה אפילו לא קשר זה דבר אחד,
זאת אחדות. כשאנחנו עובדות ועובדים במדיטציה, בתרגול, בלימוד עם הלב תודעה שלנו
זו עבודה ישירה עם העולם.
כשבנו מתפתחות האיכויות המיטיבות האהבה הנתינה החמלה השמחה גם בעולם הן מתפתחות,
זה הולך ביחד זה דבר אחד שהולך וגדל.

יש דימוי מאוד יפה שמשתמשים בו במזרח של הלוטוסים הצומחים מתוך הביצה,
הלוטוס הפרח היפהפה הזה שמסמל את הצ'אקרה הכי גבוהה,
את אלף עלי הכותרת של התודעה.
האינסופיות הזאת זה פרח מאוד מרשים.
הצומח דווקא מתוך הרקבובית שיש בביצה מתוך הבוץ, מתוך המקומות שבד"כ אנחנו קוראים להם מלוכלכים, המקומות שבד"כ אנחנו לא רוצים לראות אותם.
אנחנו מנקים כדי שהם לא יהיו קיימים אצלנו בעולם, בחדר, בלב.
יש פה מבט אחר, דווקא מתוך המקום שאנחנו מכנים אותו אי סדר, יכול לצמוח הסדר,
המקום שאנחנו מכנים אותו פגום, יכול לצמוח הלוטוס.
אולי דווקא משם, מתוך הקומפוסט משהו צומח שיכול להיות חי וגדול ומיטיב, כמו עץ גדול.
אבל בשביל זה אנחנו גם צריכים להיות אומנים בלדעת איך להפוך קש לזהב
או יותר נכון איך הופכים זבל לקומפוסט. כי לא כל זבל הופך להיות קומפוסט,
לא כל שבר הופך להיות הזדמנות לצמיחה, לא כל משבר מגדל את הלב שלנו.
לא כל משבר אקלים יכול להפוך למנוף להתחדשות בשבילנו,
למנוף לשינוי עמוק של התודעה.
זה יכול באמת להישאר ברמת הקטסטרופה ולא לצאת ממעגל הכאב.
אלא אם כן נסכים באופן מאוד אמיץ לעשות את הצעד הזה שאומר זה גם שלי.
זה גם קשור אלי, זה גם אני. זה לא שלהם שם בחוץ ואין יותר מה לעשות בקשר לזה.
זה גם שלי, זה גם אני, זה בחצר האחורית שלי אני רוצה לעשות מעשה,
אני רוצה לעשות מעשה.
אז אני לא אפרוס כאן את כל הדברים שאפשר לעשות, יש המון אנשים שיודעים לדבר על זה ממש ממש טוב,
אני ממליצה ללמוד את הנושא ולהקשיב.
אני רוצה רק להצביע על התנועה הזאת, על התנועה הפנימית. יש משפט נורא יפה של קפקא:
You can hold yourself back from the suffering of the world.
This is something you are free to do.
But perhaps precisely this holding back
.is the only suffering you might be able to avoid


שימו לב למקום שלא רוצה לראות, שנרדם לסבל,
שסוגר את החדשות כי זה מציף, כי זה יותר מידי.
ואני הכי מבינה את זה בעולם.
אבל משהו בסגירה הזו, זה לא רק הסגירה של הכפתור טלויזיה (אם יש עוד כפתורים בטלויזיה).
זה לא רק לחיצה על השלט, משהו בלב שלנו נסגר שם.
ובלי שנדע אפילו אנחנו כמו חותכים חתיכה מהלב המודע שלנו.
שמים אותה בהקפאה, שמים אותה בצד.
יש קשר הדוק בין חוסר הרצון שלנו לראות כאב וסבל מהפחד שנוצף מהפחד של מה זה אומר,
מהפחד שלא נוכל לעמוד בזה…
לבין הלב שלנו שהולך ונהיה קטן ודל ומידברי יותר ויותר.
וזה לא או זה או זה.
המשבר מזמין אותנו למבט אחר לגמרי על כל הסיפור הזה שנקרא כאב,
שנקרא אי נחת, שנקרא סבל .
ומחזיר לנו את האוטונומיה. מחזיר לנו את האוטונומיה לא משנה מי אנחנו בכלל.
לא משנה מי אנחנו, אנחנו כולנו יכולים ויכולות ללמוד משהו חדש שלא ידענו על זה
ובזכות האינפורמציה, בזכות הידע, אולי גם משהו בהתנהלות יתחיל להשתנות.
אולי משהו בנו יבין פתאום שאני לא כזאת קורבן כמו שחשבתי.
קורבן של נסיבות עצומות, של קטסטרופות של טבע
וגם קורבן של נסיבות החיים הקטנים שלי so to speak.
יש לנו את היכולת בכל רגע נתון, שזה פשוט מדהים לקלוט את זה, בכל רגע נתון,
לצאת מה-view הצר המצומצם הצפוף הסובב סביב ה-self self self כל הזמן. אני אני אני, שלי שלי שלי.
למרחב הרבה יותר גדול.
דווקא המקומות של הכאב, של השבר, של המשבר, הם המקומות שבהם יש איכות מאוד פוריה של שינוי,
אפילו של טרנספורמציה. אז בהקשר למשבר האקלים למשל ולא רק,
בהקשר למשברים אישיים פנימיים שלנו, בחיים שלנו,
אני רוצה להזמין את כולנו להפנות מבט אחר אל המקום הזה.
דווקא כמקום עם המון פוטנציאל לגדילה לשינוי לריפוי
לא רק שלנו של העולם כולו.
תודה.

 

מרחב ההתנדבות ותמיכה בזמן קורונה

התרופה לפחד היא אהבה, נתינה, ראיית הטוב זמן של קושי הוא גם זמן לחיבור דרך נתינה וקבלה

מרחב ההתנדבות ותמיכה בזמן קורונה

התרופה לפחד היא אהבה, נתינה, ראיית הטוב זמן של קושי הוא גם זמן לחיבור דרך נתינה וקבלה

סגירת תפריט

הרשמה לשידור לייב

קישור לזום

תודה שנרשמת

תודה שנרשמת למפגש שלנו.
מצורף לינק לכניסה דרך אפליקציית זום:

קישור לזום