שלום, מרחב "תודעה בריאה" הופק מתוך רצון לתמוך בכל מי שסובל מדאגה, לחץ, פחד, ורגשות קשים אחרים בצל משבר הקורונה. האתר נבנה על ידי מתנדבים מעמותת מינדפולנס ישראל, ארגן רוטרי ומרכז מיינדפולספייס. כל המורים מלמדים בהתנדבות.

תכנים נוספים שיכולים לעניין אותך

אף פעם אל תבזבזו משבר טוב

מוזמנים לשיחה עם לילה קמחי על התמודדות עם משברים- הימים האלה יכולים לסחוף אותנו לפחדים, בהלה ומתח ולתחושות חוסר אונים . עם זאת, זמני משבר ידועים גם בפוטנציאל שלהם לפתוח את ליבנו ותודעתנו למחוזות שלא הכרנו ולשנות את חיינו לטובה. משבר מוזכר בתנ”ך כמקום ממנו אנחנו נולדים, והמילה משבר בסינית, מורכבת משני סימנים 危机 ,שהאחד מסמל 'סיכון' ואילו השני מסמל 'הזדמנות'. בהקשר הבודהיסטי, המשברים שלנו הם אלה העשויים לפקוח את עינינו ולקרב אותנו אל האמת ואל החופש.תמלול השיחה עם מופיע תחת לשונית "מידע נוסף".  

לילה קמחי

מלמדת מדיטציית מיינדפולנס, ויפאסנה ודהרמה מזה שני עשורים בארץ ובחו״ל, בריטריטים, קורסים, ובמסעות רוחניים. מלווה ותומכת יחידים וקבוצות בדרך אל החופש, דרך חקירת עומק פתוחה ויצירתית.

תמלול השיחה

מתמללת: דרלי

היי, ערב טוב לכולם, איזה מן דבר זה, כולנו נהיינו בבת אחת – איך קוראים לזה, קוראים לזה זום, לפלטפורמה הזאתי, אני עוד ממש לומדת אותה אז תודה על הסבלנות שלכם, יש לנו פה כל מיני "כאלה של הרגע האחרון" אבל הנה הצליח לנו!

אני רואה שכתוב לי two participants raising hands, מיכלי מה זה אומר?, אני אסתכל בצ'אט…

מיכל: כן לילה

לילה: כתוב לי ש two participants raised their hands, או שלושה וגם כתוב שלא שומעים אותי כל כך טוב. אני אנסה לדבר יותר ברור, תגידו לי אם עכשיו זה בסדר

מיכל: יש באמת משהו בסאונד לילה שפחות שומעים

לילה: אני אנסה אולי לדבר עם אזניות? זה יכול לעזור?

מיכל: לא יודעת

לילה: ננסה. איך עכשיו?

מיכל: יכול להיות שקצת יותר טוב. תדברי עוד פעם

לילה: שלום לכולם!

מיכל: כן, יותר טוב

לילה: יותר טוב?, שאני אשב עם אזניות חברות?

מיכל: כן

לילה: אוקי. אבל מה זה אומר four participants raised their hands?, את זה אני לא מבינה

שומעים היטב ותודה – או, מצוין.

חמישה מרימים ידיים. מיכל מה זה אומר?…., אה! זה אומר שלום J, תודה שאתם אומרים לי. אומרים לי שלום, מעולה! אז בואו נרים כולנו את הידיים, איך עושים את זה, אני עושה את זה ככה בלייב, תכלס אני רואה רק את עצמי אז זה קצת "עליזה בארץ המראה", אבל אתם, כן., יופי, 21, יש לנו מלא אנשים, איזה כייף לנו!

טוב, שומעים טוב, יופי. נהדר נהדר. אייל שדה איזה כייף שאתה פה. מלא חברים פה.

אז מוזמנות, מוזמנים, בואו נתחיל את המפגש שלנו הערב במדיטציה קצרה, אוקי.

מה זה: האם זה בסדר שאני רואה רק את לילה?

אני חושבת שזה בסדר גמור שאת רואה רק אותי נכון מיכלי? זה מה שאמור להיות? כרגע אלא אם כן מישהו עולה אחר כך אבל  אנחנו נתחיל עכשיו במדיטציה קצרה ואז מי שירצה, אני אזמין אנשים לעלות אחר כך, מי שירצה לעלות ואז נוכל לראות אנשים אחרים.

אז נשימה עמוקה, נשיפה ארוכה, ובואו ניקח את הרגע הזה עם כל מה שיכול להחוות ככאוס בחוץ, כאוס בפנים, בואו נשים את שתי המילים האלה בצד, את כל ה – השתנויות/התפתחויות של הבחוץ/בפנים

נשימה עמוקה ונשיפה ארוכה וניקח לנו רגע לשבת, לנוח, להרגיש את הגוף יושב, נינוח, יציב, מאוזן.

על הכיסא, על הספה, איפה שאתה יושבים. אולי מישהו יושב על כרית מדיטציה בחדר המדיטציה שלה או שלו.

לקחת רגע להסכים להרגיש את כל הגוף כולו מהקודקוד עד כפות הרגלים. אולי אם לא עשינו מדיטציה עוד היום זו הפעם הראשונה שאנחנו מסכימות/מסכימים, להרגיש את כל הגוף ככה.

נגיד לגוף שלום.

אם יש איזורים של מתח או לחץ להרפות, לשחרר, להניח, לנוח

להרגיש את כפות הרגלים יציבות, כמו נמסות אל תוך האדמה/הריצפה

לתת לכתפיים לעשות את הטיול למטה

המממממ, יחד עם הנשיפה

הפנים, הרבה פעמים מתח נאגר לנו בפנים. להרפות

בטן, מה שלום הבטן שלנו עכשיו?, לתת לבטן לנשום

ובואו נשהה כמה רגעים באיזור של הלב. הרגשות שלנו. מה אנחנו מרגישות/מרגישים עכשיו.

מה אנחנו חווים עכשיו. רק לדעת, בעדינות, לעשות לזה מקום, לעשות לזה מרחב, רשות, לתת רשות ולהתקרב, להתיידד. להסכים להקשיב

אולי נשמע את פעימות הלב שלנו. פעימות החיים.

אולי נשים לב שיש חוט של מתח, אם יש, אולי חרדה אם יש, אולי בלבול, אולי איזושהי תחושה לא נעימה שאנחנו אפילו לא יודעים מה היא, אין לנו שם בשבילה

לנשום, להרפות, לעשות לזה מקום. להסכים לפגוש בלי שום שיפוט. בלי למהר לפתור, אין צורך לפתור שום דבר, זאת לא בעיה, זאת הסיטואציה עכשיו. ככה זה עכשיו.

אפשר ממש להעלות בדמיון, בתודעה שלנו את העובדה הזאת שאנחנו יושבים פה עכשיו, מעל מאה איש, מחוברים. מחוברים. כל אחת עם עצמה לבד, כל אחד עם עצמו וביחד. מאד ביחד.

היכולת שלנו לשמוע מילים ולהפנים אותן ולהבין אותן, היכולת  להתקרב ולהתחבר בכל כך הרבה צורות לבני אדם אחרים.

היכולת להניח, להניח לדברים. לעשות כמו פוס – סטופ – לשים סוגרים כאלה כמו שאנחנו עושות ועושים עכשיו. לאפשר לעצמנו להתרווח בתוך הסוגריים האלה. זה הזמן שלנו עכשיו. זמן חיבור, זמן חיבור.

לשים לב לבטן שעולה ויורדת עם כל שאיפה ונשיפה, ורק המחשבה המתוקה הזאת שאצל כולנו עכשיו הבטן עולה ויורדת, כולנו נושמים עכשיו, ככה, עם המילים האלה. כולנו מרגישים עכשיו, כולנו חווים בגוף עכשיו.

לתת למחשבות להיאסף לתוך הנשימה, לנוח, אל הגוף

ועוד רגע או שניים של ה"ביחד-נס" הזה, אנושי, פשוט, כל כך פלאי, גם במדיום הזה

לנשום ולהתרחב, לנשוף ולהרפות

צליל

לצלצול של הפעמון אפשר לפקוח את העיניים.

אז שוב שלום, ערב טוב, ערב טוב לכולם, מה שלומכם?

אז תיכף אני אגיד כמה דברים ויהיה אחר כך זמן לשאלות, וכמו שאני מבינה הפורמט הזה גם מאפשר למי שרוצה ומוכן לתת מהמבט שלו, מהחוכמה שלו, שנראה אותה או אותו, בקיצור לעלות יחד איתי, נכון מיכלי? יש אפשרות כזאת?

אז אני אתחיל עם אה.., רגע אני רק רוצה לראות שלא פספסתי אף שאלה

אוקי, לפי השאלות שכתבתם, שהן נורא מתוקות, בינתיים, לא רואים אתכם ולא שומעים אתכם. אי אפשר לראות ולשמוע אתכם אלא אם כן אתם עולים לשידור שאת זה מיכל תוכל להסביר אחר כך, איך אפשר לעשות את זה. אבל כרגע התשובות הן שלא רואים אתכם ולא שומעים אתכם, לא משתעלים ולא.. כן.

טוב, אז קראתי למפגש שלנו הערב "אף פעם אל תבזבזו משבר טוב". סליחה בעד ההומור, הבנתי שהוא לחלק, לפחות למישהי אחת שאני יודעת היה קצת… – "למה לקרוא לזה משבר טוב?", אז משבר טוב זה במובן שהוא "חתיכת משבר", לזאת הייתה הכוונה.

וכבר כמה זמן, הרבה לפני שהקורונה פרצה לתודעה האנושית הזאת, הגלובאלית, כבר כמה זמן שאני עם החידה הזאת האנושית הזאת של – מה זה בכלל משבר, מה המשמעות של משבר, למה מדברים על משבר בצורות מאד חיוביות בכל מיני תורות רוחניות. אז אני אדבר על על הטיצ'ינג של הבודהה לכמה רגעים, שכשהוא התעורר, כשהוא הפך להיות בודהה –בודהה זה כינוי בעצם לזה שהתעורר, הוא לימד, הדרשה הראשונה שהוא לימד היתה הדרשה על "ארבעת האמיתות", הוא קרא לזה, "ארבעת האמיתות" והוא דיבר בעצם אך ורק על העבודה שלנו מול משברים.

למה הכוונה, האמת הראשונה, האמת בדבר, יש סבל, יש מצוקה, יש תגובתיות, יש מתח, יש לחץ – אפשר לקרוא לזה משבר. האמת השנייה מדברת על סיבה

האמת השלישית מדברת על זה שכל משבר יכול להיגמר. אפשר לצאת מזה. כל סבל יכול להיגמר, כל אי נחת יכולה להסתיים. וזה לאו דווקא תלוי בנסיבות בחוץ, בעצם האמת הרביעית מדברת על הדרך להגיע לסיום של הסבל, סיום של האי נחת, לסיום של המשבר.

אז אני רואה פה כל מיני שאלות ותגובות רצות על המסך תוך כדי, סליחה אני לא אוכל עכשיו להתייחס אליהן, אני אתייחס אליהן אחר כך בסדר?, אני רוצה ככה להמשיך את ה flow של השיחה, ובעצם המצב שאנחנו נמצאות/נמצאים בו כאנושות גלובאלית הוא מצב מאד מאתגר. הוא לא, נצפה אותו בשום sugar coating, אין צורך לצפות אותו בשום דבר. זה מאתגר, זה מלחיץ ובעיקר זה בגלל שיש בו הרבה מרכיב של – לא ידוע. יחד עם זאת, אני כבר עושה איזשהו סוג של סוויץ' קטן למילים האלה שאמרתי – גם מאתגר וגם מלחיץ כמו כל דבר אחר, החוויה שלנו קשורה ותלויה ישירות באופן שאנחנו רואות וחוות, רואים וחווים את הדברים. האם נראה משהו כבעיה או נראה משהו כסיטואציה.

מה שקורה עכשיו, אנחנו בעצם כמו, כולנו ביחד בבת אחת נלקחנו מתוך ההרגלים שלנו. זה כבר מצב שיכול לטלטל הרבה מאד מאיתנו. מה זה אומר להילקח מתוך ההרגלים שלנו?, זה הדבר שאליו אנחנו רגילים, אנחנו קמים בבוקר אנחנו יודעים מי אנחנו ,אנחנו יודעים לאן אנחנו הולכים קוראים לזה עבודה, קוראים לזה משפחה, את מי אנחנו פוגשים, יש לנו חופש תנועה, הרבה מאד דברים השתנו בכמה ימים מאד קצרים, כמה שבועות מאד קצרים כן, ובלי בכלל להיכנס לסיבות של הדברים אני רק רוצה להראות את המקום הזה של התודעה, איך אנחנו כבני אדם בעולם, כולנו,  באופן מאד מאד דומה בעצם מגיבות/מגיבים מול משהו שהוא לא צפוי, הוא לא ידוע, אין לנו שליטה עליו ואולי לא היינו בוחרים בדיוק ככה, אז הרבה פעמים מול דבר כזה, מול מקום כזה יכולה להיות לנו תחושה מאד כזאת מטלטלת, והתחושה עצמה של כיווץ, של פחד, של עוינות, של טינה, של הדיפה, לטמון את הראש בחול, להכחיש, להדחיק, כל קשת התכונות האנושיות, התגובות האנושיות שלנו כבני אדם בעולם.  בעצם תגובה טבעית, שלנו, כאנשים, מול כאב היא תגובה של כיווץ, זה מאד טבעי, זה מאד הגיוני כמו אמבה שנשים עליה מים, ניקח אמבה שנמצאת במים, נשים עליה חומר שהוא כואב – חומצה או מלח, ברור שהיא תתכווץ, באופן טבעי, יחד עם זאת,  כן, אם היא תישאר ככה לאורך זמן זה יהיה מאד מאד לא מיטיב. זה ברור שברגעים הראשונים היא צריכה להימנע מה agant? הזה, מהדבר הזה שגורם לה לכאב, לכייווץ ולכן היא מתכווצת, זאת התגובה הנכונה אבל רק להתחלה. הרבה פעמים מה שקורה לנו כבני אדם אנחנו נתקעים, התגובה הזאת נתפסת, נתפסת בתוכנו כמו spasm כזה וזה כמו שהנשימה נעצרת, כמו שאנחנו נכנסים למצב של שוק, כל החושים מאד מאד דרוכים והכל מאד מתוח ואנחנו מוצאים את עצמנו, אתם כולכם בטח מכירים את ה: fight, flight, freeze, הרבה פעמים ב freeze אבל גם בשתי התגובות האוטומטיות האלה בעצם, מה שהלימוד של המיינדפולנס, של הדארמה, של הטיצ'ינג הבודהיסטי מלמדים אותנו, זה לרדת מהאוטומטים שלנו במיוחד ברגעים כאלה. לרדת מהאוטומטים שלנו זה אומר לעשות משהו שהוא נגד הזרם, נגד האוטומט כדי לפתוח את דרכות החופש שלנו, כדי לחזור ולאסוף בחזרה את האוטונומיה שלנו כבני אדם מול המצב להפוך את הבעיה לסיטואציה וזה אפשרי, זה התרגול של המיינד, זה המיינדפולנס, זה התרגול של התודעה. למה הכוונה?, אנחנו בעצם קודם כל, כמו בכל תרגול מיינדפולנס שמים/שמות לב למה מתרחש עכשיו. אפשר לשים לב לכיווץ, אפשר לשים לב לפחד, אפשר לשים לב לחרדה, אפשר לשים לב לדאגה – בטח, הם שם. לא רק לשים לב אלא גם להתיידד איתם, להגיד וואו, זה באמת, זה מה שזה, זה לא האויב שלי, זה לא – אנחנו נוכל באמת להיכנס אחר כך למה בדיוק הכוונה בכל אלה אבל עכשיו לצורך ההבנה הפשוטה של הדבר הזה, כן, לעשות שם משהו אחרת, אפילו לקחת כמה נשימות באמצע כל הכאוס והבלגאן והילדים שצועקים אם יש לכם ילדים צועקים בבית או המיינד שצועק אם יש לכם מיינד שצועק עכשיו ומה קורה ולמה זה ככה ואוי ואבוי ומה יהיה והמיינד הולך לעבר והוא הולך לעתיד והכל, התודעה מאד מאד מסתחררת במעגלים, לקחת כמה נשימות. להרפות. לעשות בדיוק את התנועה ההפוכה מהכיווץ מהדחיסות מהמתח, וואווו, להסתכל סביב, הכל נשאר אותו ודבר נכון? הצבעים אותם צבעים, הצורות אותן צורות, כל הדבר הזה מתרחש בין תודעות כן, אני עכשיו מתייחסת ספציפית למה שקורה בתודעות שלנו כן, אז קודם כל הריאליטי צ'ק הזה, זה לגמרי ריאליטי צ'ק, זה לגמרי בוחן מציאות, תזכרו שימו לב למילה מציאות, זה הדבר הזה שאותו אנחנו מוצאים, מה אנחנו מוצאים, דרך מה שאנחנו מחפשים אם אנחנו מחפשים/מחפשות דרך עיניים, דרך משקפיים שיש בהן חרדה, שיש בהם פחד, שיש בהם טינה שיש בהם בורות ותעתוע, סיכוי טוב שזה גם מה שנמצא, זו תהפוך להיות החווייה שלנו. וההיפך, אם אנחנו נתבונן על מה קורה אפילו רק לרגע, לרגע מאד חשוב, עם עיניים שיש בהן תבונה ואיזון והרפייה ומנוחה ולהסכים להיות ב"לא לדעת" ב"לא ידוע" שזה החלק הכי קשה אולי בשביל רובנו, שם יכול להיות שיוכלו להיכנס לנו כמה דרגות חופש אחרות בסיפור הזה.

אז למה הכוונה ב – אף פעם אל תבזבזו משבר טוב?

המשברים האלה בדיוק כמו שקורה עכשיו ברמה גלובאלית והמשברים הפרטיים האישיים שלנו בסה"כ חושפים אותנו לעובדות של הדברים כפי שהם לשבריריות שלנו, לשבריריות של הפלנטה, לשבריריות של בני האדם האחרים. ליכולת שלנו לחוש מתח ולחץ ופחד – בוודאי, גם זה, אבל גם ליכולת שלנו לחוש אהבה וסולידריות ולעזור ולהושיט יד, קורים פה דברים יפיפיים בהתארגנות מאד מאד מהירה כל כך הרבה אנשים מושיטים יד, כל כך הרבה אנשים נרתמים ועוזרים הלאה, כן, לי יש אג'נדה מאד ברורה פה של סוכני שינוי כי מה שאנחנו עושים פה עכשיו אפילו במפגש הקצר הזה הוא אף פעם לא רק בשבילנו. כשאנחנו נרגעים אפילו לרגע אחד קצר אל תוך הסיטואציה, אל תוך המשבר, ומסכימים להסתכל עליו בעיניים אחרות הרי שאנחנו מעבירים את זה הלאה מיד גם אם לא נגיד שום דבר, עצם זה ששבע טון מתח ירדו מאתנו אפילו לרגע, אפילו ששנייה אחר כך נרים חמישה טון חזרה, השנייה הזאת היא שנייה מאד מאד חשובה וזאת הזמנה בשבילנו ללמוד גם להעביר את זה הלאה. משבר זאת גם הזדמנות לצמיחה. כמו מחשב שעושה reset מתוך עצמו. אם אנחנו נסתכל על זה רגע לא מהעיניים של בני האדם, שלנו, שכולנו מבוהלים או הרבה מאתנו מבוהלים מהסיפור הזה של השפעת החזקה, הקורונה, ומתוך גם סולידריות וגם חוקים שנכפו עלינו, מאיזושהי הסכמה חברתית אנחנו מתבודדים, אוקי, ההתבודדות הזאת עצמה יש לה אפקט מאד גדול, אם נסתכל על מה שקורה עכשיו לא דרך העיניים האנושיות אלא דווקא נשים את עצמנו "בנעלים" – זה דימוי כן? – "בנעליים" של הפלנטה, מה אתם חושבים שהיא תגיד? מה אתם חושבים שהיא תחשוב?, היא תגיד: הנס שהתפללתי אליו קרה סוף סוף, אנשים הפסיקו לטוס, אנשים הפסיקו לנצל אותי, אנשים הפסיקו לשאוב נפט מהאדמה ולשחרר כל מיני, אני לא אכנס לכל הפרטים של זה אבל ראיתי כל מיני אימג'ים די מדהימים על התעלות בוונציה שהפכו להיות צלולות בן כלום זמן והשמיים שמצטללים והאוויר שנהיה יותר נקי, יש הרבה דברים מעניינים וחשובים וטובים שקורים, תלוי מה נקודת המבט שלנו. עכשיו שוב, אני מאד זהירה פה אני לא רוצה לקחת פה איזה שהם אג'נדות וצדדים ולהגיע – זה דבר מצויין שזה קורה, או להגיד: זה דבר נורא ואיום שזה קורה, גם זה וגם זה אלו נקודות מבט. אני רוצה שנהיה ערים וערות שאלו נקודות מבט. זה בסה"כ view, זה בסה"כ האופן שאנחנו מתבוננים אבל יש פה אבל מאד חשוב. משבר, כל משבר שהוא, מכריח אותנו באיזשהו אופן ולכן האינטנסיביות שלו היא זו שמכריחה אותנו ולכן, בהרבה מאד תורות רוחניות מתייחסים למשבר כאל הזדמנות מאד מאד גדולה לצמיחה, מכריחים אותנו לצאת מההרגלים שלנו למקום שלא היכרנו. ועצם היציאה הזאת מהמוכר, מהידוע, מהבטוח לבלתי נודע – נעים או לא נעים – עצם היציאה הזאת היא פתח לטרנספורמציה. ועם יד על הלב, הרי כל כך הרבה מאיתנו כל כך קיוו לאיזשהו שינוי גדול בחיים אוקיי לא לפחד, לא לחרדה, לא למחלה, לא למוות אבל אני מדברת על השינוי שאולי לא היה מתאפשר לנו אם העצירה הזאתי לא היתה נכפית עלינו. אז אני מציעה להסתכל על זה גם מהאספקט הזה. אני מגיעה מעולם של ריטריטים, אולי לא כולם מכירים את העולם הזה פה. ריטריט זה קורס מדיטציה אינטנסיבי בשתיקה, שאנשים מגיעים, יוצאים מהבית, נוסעים במיוחד לשבוע או סוף שבוע או יותר או פחות ובעצם מתרגלים, נוסעים עם ההתכוונות הזאתי וזה מה שהם עושים, מתרגלים מדיטציה כל הזמן, כל היום, בשקט, עם עצמם, כל היום, בתוך קבוצה. תכלס זה פחות או יותר מה שקורה לכולנו היום. כל העולם כולו נכנס לתוך ריטריט כפוי. מידת הסבל שלנו, מידת הסבל שלנו חברות וחברים היא ביחס ישיר למידת ההדיפה, הדחייה, הפחד, הטינה, העויינות שלנו למצב הזה וההדיפה והעויינות שלנו נקבעות במידה רבה על ידי האופן שבו אנחנו מתבוננות או מתבוננים על מה שקורה. אני מציעה לנו את מה שהציעו לנו המורים הרוחניים לאורך כל השנים לאורך כל המסורות, להסתכל על המצב בעיניים חדשות, בעיניים רעננות, בעיניים טריות גם אם קורה מצב ומישהו במשפחה חולה, או אנחנו עצמנו, מישהו מאיתנו, אנחנו עצמנו חולים, נדבקנו, גם אז כמובן שזה לא נעים, כמובן שזה מפחיד, כמובן שזה מלחיץ, אבל מה יכול להתאפשר שם? גם אז, שימו לב להרגל של המיינד ללכת מיד לאסונות. יש את המשפט המפורסם של מרק טוויין – רוב הדברים מהם פחדתי בחיי מעולם לא התרחשו. רוב האסונות הגדולים מהם חששתי, מעולם לא קרו.

אז גם בתוך מה שנראה כאסון, אפשר לקרוא לו אסון אבל ממש לא חייבים כי הוא לא רק אסון, הוא לא בכלל אסון, אסון זה גם view, לראות מה מתרחש בתוך זה ומה לא מתרחש בתוך זה. מה מתאפשר בתוך זה ומה לא מתאפשר בתוך זה ולהסכים להיות עם מידת הגמישות הזאתי. יש לי במקום שאני גרה בו, אני גרה בחווה ויש פה הרבה עצים, הרבה עצי מאכל, ויש פה במבוקים. ובסופה האחרונה, guess what, חלק מהעצים הענפים שלהם נשברו נכון בכל מיני מקומות בארץ, ענפים מעצים מאד גדולים, או העצים עצמם נעקרו מהשורש, הבמבוקים רק התכופפו הרוח חלפה ביניהם, כופפה אותם. למה? אנחנו כולנו יודעים למה הכוונה. הגמישות הזאת, האפשרות שלנו לנוע עם מה שקורה, עם זרם החיים. לא לעשות שריר מול הדבר הזה אלא להסכים למה שקורה ולהתבונן עליו בעיניים חדשות – זאת מתנת המשבר, זה משהו שהמשבר, משברים בכלל והמשבר הזה בפרט יכול להציע לנו, ואתם יודעים משברים שלנו כמו בני האדם יכולים להיות מאד  מגוונים. משברים שלנו יכולים להיות בכלל בלי קשר למה שקורה עכשיו בעולם. יכול להיות משבר אישי של לב שבור, של בשורה מכאיבה שקיבלנו בלי קשר למילת הכתר – קורונה. זה יכול להיות כל מיני דברים. אתם יודעים העולם לא, המשבר הנוכחי הזה לא פגש את העולם שיש בו רק בני אדם שהם סבבה לגמרי והם בריאים ויכולים לפגוש את מה שקורה בפתיחות ובטוב לב. אני מדברת עם אנשים שמתמודדים עם סרטן, עם אנשים שמתמודדים עם כל מיני קשיים גם כלכליים גם אחרים, דברים שקרו מקודם, דברים שממשיכים אל תוך זה, תחשבו רק על הסיטואציה שמישהי שצריכה לקבל עכשיו טיפולים כימותרפיים בבית חולים וקשה לבוא לבקר אותה או חבר טוב שלי של הסנגה, חלק מהסנגה שעבר תאונת אופניים לפני כמה שבועות קשה בפגיעת ראש ואי אפשר ליסוע לבקר אותו. המצב באמת מאד מאתגר – עוד יותר מאתגר, ועדיין, ועדיין, איך אנחנו, משפט שחוזר לי כל הזמן ואני אומרת אותו כל הזמן, בזמן הזה,  אוקיי, יש פה משהו גדול, יש פה לימון, נגיד. איך אנחנו הופכים אותו ללימונדה. לא הודפים, לא דוחים, לא מצפים אותו בוורוד, לא מצפים אותו בסוכר, לא אומרים אוי זה כזה דבר נהדר מה שקורה. זה גם נהדר וגם ממש לא נהדר, כן, זה גם וגם. איך אנחנו משחררים את עצמנו למקום שהוא מיטיב עבורנו ועבור שאר האנשים בעולם הזה. אז כבר משהו מאד גדול שקרה פה זה החיבור. שימו לב לחיבור הזה. זה כאילו נראה ניתוק, כל אחד בבית שלו, בבית שלה, כל אחד בדלת אמותיו ככה ספון או עם המשפחה כן ופתאם יש לנו המון המון זמן משפחה שלא תכננו והמערכת שלנו בכלל לא רגילה לסיפור הזה צריך להתרגל מחדש, צריך ללמוד מחדש קודים של התנהלות ודיבור ולהתרגל אחד לשני מחדש, בעצם זה קצת לחזור למשפחות הגרעיניות שהיו פעם, פעם פעם, ואולי לחלק מכם זה יחד עם המשפחה המורחבת כן, ה"ביחד-נס" הזה. אבל אני מדברת בכלל על משהו אחר, אני מדברת על משהו שהוא גלובאלי, על החיבור שקורה ביננו עכשיו. אני רק רואה את המספרים, אני תיכף אולי תגידו לי היי ותעלו לשידור אני אראה אתכם ואראה את הפנים שלכם, ואולי אחרים יוכלו לראות אבל אפילו בלי לראות זה די מדהים, אני רואה את המספרים, אני רואה כמה אנשים אנחנו עכשיו ביחד ועוד הרבה אנשים צופים ביננו אגב לא דרך הזום, דרך הפייסבוק, הם לא יכולים לעלות ולשאול שאלות שתיכף אתם תוכלו אבל אנחנו מחוברים ובו זמנית קורים עוד המון איוונטים כאלה של אנשים שמתחברים כי הדבר הזה חשוב להם, הם רוצים את ה"מעבר", איך אפשר כבני אדם לעבור מעבר לפחדים, מעבר לחרדות מעבר ל small mind, ואל תוך view שהוא רחב יותר, שהוא מאפשר לנו את החופש. את האוטונומיה, מאפשר לאיכויות הלב שבנו לפרוח. אז אני רוצה לעצור פה רגע ולבדוק איתכם אם יש לכם שאלות. אולי מישהו רוצה או רוצה לעלות יחד איתי שנראה אתכם, שנשמע אתכם, נכון מיכלי אם את יכולה לעלות יחד איתי ולהסביר איך זה יכול לעלות וגם יש פה מקום לשאלות, מקום לצ'אט, אני רוצה רגע להסתכל. אוקי. אז אני רואה 20 participants raises hands, יופי, אהלן, ויש לכם אתם רואים שיש לכם מקום לשאלות ל Q&A, אז אתם מוזמנים לכתוב. אני רואה את השאלה הראשונה:

איך מתמודדים עם חוסר אמון במיוחד בתקופה הזאתי, כן?, רק שניונת

איך מתמודדים עם חוסר אמון במיוחד בתקופה הזאתי. למה הכוונה לחוסר אמון? הייתי שמחה, אני רואה שמיכל כתבה את זה, מיכל דווידיאן, answer live, answer this question live, איך מתמודדים עם חוסר אמון, אני צריכה טיפה להבין למה הכוונה? איך מתמודדים עם חוסר אמון בתקופה, חוסר אמון  במי? או במה?, לא ברורה לי השאלה…, זה חוסר אמון במערכת, בממשלה, את יכולה לכתוב טיפונת יותר? שאני אבין ככה מה הכיוון שאת מתכוונת.

אז אני אנחש. חוסר אמון במערכת יכול להיות שאת מתכוונת לזה שנופלות עלינו כל מיני גזרות ואת בעצם אומרת רגע, אם אין לי שום אמון או מעט אמון אז למה שאני בכלל אציית. כן? לזה הכוונה? אוקי.

אני רוצה לקרוא עוד כמה שאלות ואני אאסוף אותן ביחד אבל אתם מוזמנים בינתיים לכתוב שאלות בסדר? אז רק רגע…

האם תוכלי להרחיב מעט על עמדה פאסיבית מול אקטיבית בכל מה שקשור לעשייה מפרנסת בתקופה הזאת, האם עלינו להרפות ולתת לדברים חדשים אולי לקרות, עצמאית שכל הכנסותיה בוטלו עד להודעה חדשה?, כן.

ועוד שאלה – מה עושים עם התקשורת שמציפה את החרדה, להתעלם לא עוזר כי צריכים להיות מחוברים ולהתעדכן מצד שני אם אני מתחברת כל כמה זמן החרדה נבנית לרמה שנהיה מאתגר להחזיק את הטלפון ואני מרגישה את הגוף מתכווץ

אני אני דווקא רוצה להתחיל מהשאלה הזאת, תודה, מישהי בשם תמר, תמר כרמל וככה, התקשורת מציפה את החרדה, בדיוק זה הסיפור שלה, כן, זה, היא לא מתכוונת להציף חרדה אבל זה הקטע של התקשורת, היא כל הזמן, זה מה שהיא עושה, היא צריכה להביא המון אינפורמציות, אנחנו, אנחנו, כן, בעצם יש לנו את האחריות כאן למנן. לעשות מינון נכון של החומרים שאנחנו מכניסים או מכניסות פנימה ואני מאד מסכימה איתך אנחנו צריכים להיות מחוברים ולהתעדכן, אבל, אבל כמה? שימי לב למיינד תמר, תמר וכל מי שהשאלה הזאת נוגעת לו, אני חושבת שהיא נוגעת לכולנו, היא שאלה מאד מאד חשובה. בעצם, כמה אנחנו צריכים? אולי מספיק פעם ביום? אולי מספיק אפילו לקבוע עם מישהו שאם משהו חשוב שאני צריכה לדעת אותו, אם יוצאות הנחיות שעה חדשות, היא או הוא מיד מודיעים לי. המקום הזה שרוצה להיות כל הזמן, כל הזמן, כל הזמן מעודכן הוא בעצם המקום שמונע מתוך חרדה, מתוך פחד, התקשורת מאד מזינה את זה, אני מסכימה, זה מאד מאד קשה גם מול המקום הזה, אבל אני רוצה כן לשים את הדגש על הנקודה הזאתי שיש לנו פה אוטונומיה, אנחנו יכולות ויכולים וחשוב גם שנוכל לשים לזה סטופ. כי תראו, ברמה המאד מאד פשוטה, אני עונה לתמר ועונה לכולם, אנחנו הופכים להיות מה שאנחנו חושבים ומה שאנחנו מרגישים. מה שנכנס פנימה, זה הופך להיות האקלים הפנימי שלנו, אז איך אנחנו עושים את המינון הנכון, מקבלים פנימה רק את הידיעות שהכרחיות לנו לגמרי ובו זמנית מלקטים, עושים עבודה פנימית חשובה ולא פשוטה של ליקוט של ידיעות שמשמחות אותנו, אמיתיות גם כן, כן, ראיתי המון היום כאלה יש ממש אנשים בפייסבוק , למשל בפייסבוק, אנשים שמפיצים ידיעות אמיתיות, אופטימיות, כן, הם אוספים את הנתונים האלה, לי בעצמי יש חלק מהנתונים האלה, זה מאד משמח לדעת, אבל לא רק משמח, זה עוזר לנו להטות את התודעה לכיוון המיטיב, כי אחרת בדיוק כמו שתמר מתארת, החרדה נבנית להיות ברמה שמאתגר להחזיק את הטלפון – הלו, לא. לתת לעצמנו זמנים להניח את הטלפון ולא לגעת בו, לשים אותו על שקט ולא לבדוק אותו כל הזמן. זה באמת הופך להיות מאד מאד ממכר, אנחנו צריכות להיות מאד חזקות במקום הזה, זה לא פשוט, כי זה כמו, זה כמו באמת, זה סוג של התמכרות, ממילא רובנו מכורים לטלפון כן, זה לא פשוט. עכשיו על אחת כמה וכמה, מי שיש לה תרגול ממיקודם של מיינדפולנס של ויפאסנה, תרגול של מדיטציה, פה זה יותר קל אנחנו יודעות לעבוד עם התגובתיות שלנו, גם זה מאתגר אני רוצה להגיד לכם, את כולנו, אבל עדיין אנחנו יודעות יותר  מהר לחזור לגוף, יותר מהר לחזור לנשימה, יותר מהר להפריד בין המוץ לתבן ולהגיד עד כאן, לשים גבול, מאד חשוב לשים גבול, גבול אוהב, לקחת את החבר הזה, (מראה את הטלפון הנייד), הלו, לשים אותו על מצב טיסה בלילה כן, לשים אותו על שקט כן, בזמנים מסוימים ביום, ללכת ולעשות משהו אחר, ללכת, לצאת החוצה, להתחבק עם עץ – עם עצים מותר לנו להתחבק נכון? חחח אולי לא, אני לא יודעת, תחטאו אות ולפני זה, ללכת לשבת איפה שהוא, לנשום אוויר כן, ברמה שמותר כן, או אם אתם בתוך הבית, לפתוח ספר טוב, להצטרף למשהו כזה, למשהו שמרים את התודעה שלנו כי אחרת, בדיוק כמו מים, התודעה זורמת למקום הנמוך, כי לשם היא נקווית ונורא קל, נורא נורא קל לרדת עם זה למטה, אז פה אנחנו צריכים, זה ממש כמו חדר כושר אנחנו צריכים להיות חזקים. להגיד – לא תודה!, זה כמו ג'אנק פוד. זה טעים, זה סבבה, זה נותן לנו סיפוק רגעי אבל – היי, כולנו יודעים, גם נרגיש אחרי זה לא משהו, נכון?  תלוי בכמויות וגם בלונג ראן זה לא טוב לגוף שלנו ופה זה עוד יותר חמור, עוד יותר גרוע. אז ממש ככה אני הארכתי בתשובה הזאת כי אני חושבת שבאמת זה מאד מאד רלבנטי לכולנו כן?, זה לא המקום של להתעלם, בכלל לא, אבל זה המקום של לא להיות תגובתיים. אני רוצה להזמין אותנו לא להיות תגובתיים, ולהשתמש במילה הקטנה הזאת, בג'סטה הזאת – לא תודה. ממש להגיד לטלפון שלנו – לא תודה, אני לא נוגעת בך עכשיו, אני יודעת שאתה רוחש חיים, כל מיני אנשים שמים את הדעות והרעיונות שלהם בפנים, עכשיו אני דואגת לתודעה שלי שתהיה שקטה ויציבה ומאוזנת, ואני חושבת שכתבתי את זה בטקסט, אולי בטקסטים אחרים, יש סיפור שמספר טיכנט האן(?), נזיר הזן הנהדר, סיפור אמיתי בשנות השבעים היה אתם יודעים היה מצב מאד מאד קשה בקמבודיה ואנשים ניסו להימלט, היה רצח עם  ואנשים  ניסו להימלט על גבי סירות קטנות לכיוון חופי תאילנד וכל מיני, והם נתקלו בהרבה מאד קשיים, גם בפגעי מזג אוויר וחלק מהספינות האלה טבעו ושודדי ים שיש דבר כזה וזה מאד מאד היה קשה, ואסונות קרו שמה, והוא אומר שמספיק שאדם אחד על הסירה, אדם אחד, ידע לשמור על קור רוח, על איזון פנימי, יחסית, לא צריך להיות פה בודהה, אלא לקחת כמה נשימות בתוך הכאוס הזה, וכל הסירה ניצלה. אדם אחד שלא נסחף לאנרגיה הזאת של הפאניקה עזר לכולם. אני רוצה להזמין אותנו להיות האדם הזה, כל אחד ואחד מאתנו. זה לא אומר שלא נהיה בפחד או בחרדה יותר, לא, זה אומר שנסכים לעצור, לנשום, להאכיל, להאכיל באוכל טוב את האיכויות האלה של האיזון והבהירות, להסכים להשקות את הזרעים שלהם, וזה בדיוק במפגשים כאלה, ולקחת ספר ולרגע להתבודד בפינה, ולקחת לכם ספייס גם אם אתם בתוך הבית עם בני בית אחרים, תהיו יצירתיים פה, זה זמן שמזמין אותנו ליצירתיות.

אני רוצה לעבור הלאה בסדר? לעוד כמה שאלות, כן.

פחד המוות, אני לא אוכל לענות על כל השאלות אתם יודעים. אהמ.. עמדה פאסיבית מול אקטיבית ככה קודם מישהו שאל או מישהי שאלה על המקום של ההכנסות מבוטלות – אני רק יכולה לענות לך על זה יקירתי שככה כולנו באותה סירה כן? ממש ממש ככה. יש פה סדר חדש. זה כבר לא מה שהיה קודם, זאת אומרת זה ברור שזה מעבר לשליטה שלנו, זה לא שרק אצלך ההכנסות מבוטלות וכל השאר כולנו באותה סירה זה אומר שהולך להיות פה פתרון גלובאלי כן?, בואו נראה אנחנו לא יודעים מה יקרה אתם יודעים, כרגע אם לך או למישהו אחר חסר משהו, פשוט תגידו, יש המון תמיכה בקהילה, אבל בואו לא ניתן למיינד לקחת אותנו לעתיד של "מה יהיה" ו…, ברור שהוא רוצה ללכת לשם. להישאר בנקודת ההווה זה התרופה הכי טובה שאנחנו יכולים ויכולות לתת לעצמנו עד כמה שאפשר, זה לא קל, זה מאד פשוט כן? רגע ההווה זה תכלס הזמן היחיד שקיים, אנחנו תמיד ברגע ההווה. אבל להיות בו, באמת לשהות בו, קדימה לתרגל! זה יהפוך את החיים שלהם, לא משנה איפה אתם, מגיהינום למשהו אחר, אולי אפילו לגן עדן. נדבר על זה אחר כך אולי.

אני רוצה להמשיך לקרוא עוד שאלות בסדר?, אוקיי. מישהי שמתמודדת שנים – תודה נועה – מתמודדת שנים עם מחלה אוטואימונית ופוגשת את פחד המוות בוודאי והתקשורת כל הזמן דוחפת את הפגיעות והסכנה של אנשים מוחלשי מערכת חיסונית כמוני.

אתם יודעים מה הכי מחליש את מערכת החיסון נכון? פחד וחרדה. אז מה אנחנו עושים פה בעצם? מה זה כל הלופ הזה. אנחנו צריכים לקחת פה אחריות על הבריאות שלנו, ואם אנחנו יודעים ויודעות את זה, שמה שתורם להחלשה בואו נגיד ככה של מערכת החיסון, זה המצב הפנימי שלנו, הרגשי שלנו, אז על אחת כמה וכמה חברות, תשתמשו בתרופה הזאת של להגיד – לא תודה! אני אצרוך רק את מה שאני צריכה עכשיו ואעזוב את כל השאר כן?, פחד המוות זה דבר מאד מאד גדול והרבה מאד אנשים פוגשים אותו עכשיו. אני לא רוצה להציע פה מילים שטחיות שיענו אולי בערך על העניין הזה אבל אני כן רוצה לומר שכשאנחנו מתאמנים שוב ושוב לחזור לרגע ההווה, לחזור לכאן ועכשיו חברים וחברות, הרי פחד המוות הופך להיות משהו – ספקולציה לגבי העתיד. פשוט ספקולציה. המוות יגיע לכולנו כן?, זאת היא עובדת חיים. מה זה המוות? אין לאף אחד מושג, זה אחד הנושאים החביבים עלי כן, אבל נעשה על זה אולי מפגש אחר, כרגע אני רוצה לקחת אותנו מהספקולציות למציאות ולמצוא דרך העיניים הטובות את מה שקורה. אנחנו במשבר, המשבר הזה מכריח אותנו להסתכל אחרת על הדברים, אחרת נטבע בסירה שלנו, חבל, כן, אפשר אחרת.

 

אני רוצה להמשיך לקרוא. רק רגע…

אני רואה שריבקהל'ה כותבת שהיא מתרגלת – תגידו אתם יכולים גם לקרוא את השאלות? אני לא יודעת מי יכול לקרוא איפה אנחנו עם זה, נראה שיש איזושהי תקלה כי אני לא רואה ושומעת את מיכל אבל מיכל את יכולה אולי, אה, אוקי, שלום!, את יכולה להעלות אנשים לשידור?

מיכל: כן בטח

לילה – אוקיי, אז מי שרוצה ורוצה לעלות לשידור ולשאול וככה אולי נוכל לעשות חקירה ככה מה שנקרא hands on ולא רק מסך אנונימי, זה גם אגב מאד מאד מיטיב לאנשים אחרים ככה לראות מישהו, בתוך השידור. אני רוצה להבין מיכל, אנשים אחרים יכולים לקרוא את השאלות? או רק אני

מיכל: לדעתי את ה Q&A כן

לילה: אז אנשים כותבים שהם לא יכולים נכון? אתם כותבים שאתם לא יכולים?  רונית, רוניתוש תודה!, היא כותבת שהם לא יכולים

מיכל: לא הם לא יכולים

לילה: אוקיי, אז אני מקריאה אותם אבל אני רוצה להזמין את מי שרוצה לעלות לשידור

מיכל: רק רגע

לילה: אה ריבקהל'ה אני רוצה לענות לך, ריבקהל'ה כותבת: אני תרגלתי מהבוקר עם אביגייל,טרמברה, סנדיה, איתי, איזה כייף, אני לא הופכת להיות ג'אנקי של מדיטציות? – את לא, אפשר לקרוא לזה  סלף ריטריט את רואה? בדיוק זה, בלי לצאת מהבית, קלי קלות, אני רואה בזה כל כך הרבה דברים חיוביים במה שקורה – עוד פעם – בלי להקטין ובלי להמעיט ובלי ככה לעשות מזה משהו, לא יודעת, הבנתם כן?, תראו כמה יתרונות יש לזה, תראו כמה יתרונות אנחנו לגמרי יכולות ויכולים לשמוע וללמוד ולענות בזמן אמיתי להתמודד עם מה שקורה ואולי גם אתם יודעים, לעלות שלב עם הסיפור הזה ולעבור איזה שינוי עמוק בלב ובתודעה שלנו.

אז אני רוצה להבין אם יש עוד שאלות אני רואה שמיכל כותבת, מיכל אחרת כותבת על מקום ש, אה זה המשך ממיקודם נכון? איבוד דמוקרטיה, מקום של כאוס, תראו זה באמת באמת הדברים באמת מתערבבים, לא מספיק החרדה או הפחד מהקורונה או מהשפעת הזאתי אה אמנם שפעת אבל חמורה, גם יש את כל הסיפור של דמוקרטיה – כן/לא, כן ביבי/לא ביבי, כן מנצלים את זה/לא מנצלים את זה, כן הממשלה מגזימה/לא מגזימה, תשמעו, זה כמו ב, לי זה תמיד נראה ככה, כמו בתפילה של השלווה נכון? שמתפללים הנוצרים – אלוהים תן לי את הכוח לשנות את מה שאני יכולה לשנות, להשלים עם מה שאני לא יכולה לשנות, ואת התבונה להבחין בין השניים. ופה בתבונה הזאת בדיוק כל הסיפור נמצא, ואני מאד בעד לנסות להשפיע ולשנות כמה שאפשר אבל גם לפתח בתוכנו את המקום הזה של קבלה, כן, שמניח לדברים שאותם אנחנו לא יכולים לשנות, ולעשות כמה שאנחנו יכולים. תראו אני מדברת איתכם כמורה למדיטציה, וכמורה למדיטציה אז אנחנו בעצם האוטונומיה הכי חשובה שיש לנו זה עם התודעה שלנו, אוקי? אז זה בדיוק מה שאנחנו עושות ועושים כאן. עובדים עם המיינד, עובדים עם הלב שאגב בבודהיזם זו אותה מילה – לב-תודעה – זאת אותה מילה, אנחנו עובדים עם השאלות האלה ועם התודעה שלנו, עם האופן שבו אנחנו יכולים להטות אותה לכיוון שמיטיב.

אני רואה שפרננדו, היי פרננדו, כייף לראות אותך כאן, כותב – לי מתערבב החרדה עקב הקורונה יחד עם עתיד הדמוקרטיה בארץ, נכון דיברנו על זה בריטריט עכשיו שהיה, אולי זאת אמירה ולא שאלה, קשה לי ככה – כן, זה באמת באמת קשה, מה שאתה כותב ואחרים כותבים זה באמת לא, זה לא מצב קל, זה מצב מאד מאתגר, זה מצב של משבר חברים, זה לא אמור להיות אחרת כן? ומצד שני כן, אנחנו שוב ושוב נדרשים, במיוחד אני מדברת למתרגלים ביננו, אלו שיודעים לעבוד בעניין הזה עם התודעה, שוב ושוב אנחנו נדרשים לשאול במה אנחנו נאחזים עכשיו מהי ההשקפה שבה אנחנו נאחזים, יכול להיות שההשקפה, שבה אנחנו עכשיו נאחזות ונאחזים היא השקפה שקורה פה אסון עולמי וההשקפה הזאת היא זו שתכתיב את הפחד והחרדה שלנו, היא תכתיב את האקלים הפנימי שלנו, יכול להיות שאנחנו מתמודדים עם השקפה של מה שקורה כאן עכשיו ברמה הפוליטית זה איום ונורא כן, יכול להיות שההשקפה הזאת תגרום לנו לקום ולעשות מעשה אני רק רוצה להזמין אתכם לשים לב, שמה שלא תהיה ההשקפה שלנו, לשים לב לא להיכנס פה לחוסר אונים, לא להיכנס פה לחרדה ולפחד, אלא למנף את המקומות האלה למקומות של עשייה, שוב, עשייה לטובת, אם אנחנו יכולים לעשות פה משהו – יופי, ואם לא יכולים, עשייה של קבלה, לפעמים אנחנו נתייחס לזה כעשייה של קבלה ראדיקלית, זה מה שאני יכולה לעשות עכשיו, זה מה שאנחנו יכולים לעשות עכשיו, יש לנו מצב כזה אנחנו עצמאיים, אין לנו הכנסה, זה המצב, אם אני שוב ושוב ושוב אחשוב – אוי ואבוי, ומה יהיה, ומה הולך לקרות – אני אחליש את עצמי. אני צריכה לגרום לעצמי להסתכל דרך עיניים אחרות ולמצוא את כל מה שיכול לעזור לי להסתכל דרך עיניים אחרות.

 

אז אני רוצה לשאול אתכם חברות אם זה ברור ואם יש לכן עוד שאלות שאני יכולה לענות עליהן או אם אתם רוצים שאני אדבר על עוד משהו ככה לפני שהפגישה שלנו מסתיימת?

אוקי, מיכל אני לא רואה עכשיו את ה Q&A בכלל, את יכולה לעזור כאן?

מיכל: מה את לא רואה לילה?

לילה: את ה Q&A, אני רואה – או, עכשיו הם חזרו. ומשהו בצ'אט.., תודה רבה, אוקי.

אנחנו ננסה לתת לזה פתרון אולי בהמשך ככה למה אנשים לא רואים את ה Q&A בלייבים אחרים אבל כרגע זה ככה

מיכל: לילה יש פשוט גם שאלות אישיות, אני לא בטוחה שזה נכון, אנשים משתפים דברים אישיים בשאלות האישיות, עם השם שלהם

לילה: הבנתי אז זאת הסיבה, בסדר גמור, אבל אני כן רוצה לשאול האם יש מישהו ככה אמיץ או אמיצה שרוצים לעלות יחד איתי לשידור ונעשה ככה איזה דואו של חקירה, יש מישהו כזה?

אז בינתיים עד שתגייסו את האומץ הנדרש אני רוצה לענות לשאלה של עירית. עירית שואלת: יש לי שאלה, אני מרגישה שזה לא פייר ולא הוגן למצוא מצב של צמיחה ושלווה במצב שאחרים סובלים.

לא! בדיוק ההיפך, תחשבי על זה, אם נניח את, בואי נגיד שאת במצב סובל כן? ואת מדברת עם, (רק שנייה שרון אני כבר אעלה אותך לשידור תודה, אני רוצה רק לענות לעירית), אם את סובלת נורא ואת מדברת עם בן אדם שיש בו שלווה ויש בו ככה התפתחות ואיזון, האם זה, את חושבת שזה לא פייר? היית מעדיפה שגם הוא או היא יסבלו? זה מה שיעזור לך? או ההיפך?, הרי כשאנחנו במצב מאוזן, במצב טוב, במצב שליו וכשאיכויות הלב שלנו גדלות וצומחות, אנחנו יכולים לעזור הרבה יותר לאחרים, זה הסיפור, אנחנו כולנו ריקמה אנושית אחת, אנחנו מחוברים זה לזה לגמרי, בהרבה מאד קורים, עכשיו בקורים אינטרנטיים מחוברים, וזה בדיוק בדיוק ההיפך, אנחנו חייבים ללמוד לעזור לעצמנו לא רק בשביל לעזור לעצמנו אלא גם בשביל לעזור לאחרים. זה קצת כמו במטוס נכון? כשאומרים, תמיד יש את ההנחיות האלה: in an unlikely event of emergency אוקי unlikely אנחנו ב event מאד מאד מעניין, אנחנו לא במטוס שהולך להתרסק ממש לא, ממש לא, זאת שפעת קשה ועדיין אנחנו מוזמנות ומוזמנים לשים דבר ראשון על עצמנו את המסכה ואחר כך על מישהו אחר אז אני מורידה את שאלת הפייריות/לא פייריות ומעודדת אותך לעשות את זה.

אוקיי, אז אני רוצה להזמין את שרון, שרון יקירתי את אומרת שאת מוכנה לעלות אבל את לא בטוחה שרואים או שומעים אותך. מיכל את יכולה לעזור כאן?, מיכל, את איתנו?

נבדוק אם מיכל איתנו

מיכל: כן אני איתכם אני רק צריכה למצוא אותה כדי לסדר את זה

לילה: אוקיי אז מיכל עובדת על זה אז בינתיים אני רוצה, יש לנו ככה כמה דקות לסיום.

אז מישהו שואל – אולי זה סימן לחזור בתשובה? אולי אם זה בשבילך או בשבילך סימן, go for it, בטח לא בשביל כולם, זה view, זאת השקפה.

 

אז מיכל בואי תעדכני אותי רק איפה אנחנו עומדים, אפשר להעלות את שרון לשידור?

מיכל: כן, יש 101 אנשים אז פשוט קשה למצוא אותה בתוך כולם

לילה: אהה, אוקיי, את רואה אותה אבל?, את עוברת אחד אחד אוהה.., זה באמת מאתגר אוקי אז מעניין אם יש דרך לסדר את זה לפי האלפבית. אנחנו כולנו לומדים את הפלטפורמה הזאתי גם מי שמשדר וגם מי שמפעיל וזה די נס בעיני שאנחנו מסוגלים לדבר ולהתחבר ככה נכון?

אוקיי, אז אני רואה לפחות את השם של שרון מופיע ככה נכון?

שרון את יכולה לשאול את השאלה – מיכל אני לא חושבת ששומעים אותה

מיכל: כן עדיין לא

לילה: עדיין לא, אז תהיו אתנו עוד רגע, אנחנו ממש על זה. או יופי גם עדי רביד מוכנה לעלות לשידור אז נראה עוד כמה זמן ייקח בינתיים אני רוצה לעלות – לא לא שרון תישארי אתנו, לא נוותר עליך כל כך מהר!

תוכלי להרחיב על הדימוי של הבמבוק? מאד התחברתי אליו – מישהי שואלת

(מיכל מנסה לסדר את זה שרון אז חכי עוד שניה זה לא הצליח, זה פה בפלטפורמה)

אז אני אענה בינתיים לדימוי של הבמבוק, אתם יודעים זה דימוי קדום

מיכל: שרון כנראה שאת צריכה ללחוץ לעצמך על mute

לילה: הבמבוק הוא צמח מאד מאד גמיש וכשיש סופות הוא לא נעקר מהשורש, הוא לא נשבר, הוא פשוט מתכופף. אני רוצה להזמין אותנו להיות כמו הבמבוק הזה ולא כמו איזה גג רעפים שהוא ככה כמו בום – מונח מעל ועף, ככה עף ברוח ונשבר, או גזע של עץ שהוא מאד יציב ואיתן אבל יש לו שורשים מאד שטחיים גם כן, העצים עם השורשים החזקים והעמוקים נשארו כן?, העצים השטחיים, עם השורשים השטוחים יותר, הם אלה שנסחפו. אז בואו ניקח רק עוד כמה דקות

מיכל: שרון יכולה לדעתי עכשיו

לילה: שרון אם את רוצה את מוזמנת לעלות ואם לא אז…, בואו נראה אם שומעים את שרון ואם לא יש לנו את עדי רביד וניקח לנו כמה דקות, עוד כמה רגעים קצרים לסיום השיחה הזאתי. בסדר? יש לנו? טוב.

אז אני לא רואה את שרון ואני לא יודעת אם אפשר, אנחנו ככה לקראת סיום, להעלות מישהי, את יכולה להעלות את עדי אם שרון לא מסתדר מיכל?

מיכל: עדי – ADI, איך

לילה: כתוב לי בעברית – עדי רביד

מיכל: אה בעברית? הנה

לילה: היי, רואים מישהי בשם עדי, תמונה יפה. את רוצה לשאול?

עדי: כן, שומעים אותי?

לילה: כן!, אהלן

עדי: אהלן לילה

לילה: עם מי אני מדברת, אני עם עדי?

עדי: נכון, נכון

לילה: אני שומעת אותך

עדי: עכשיו את גם תראי אותי

לילה: יש!, כרגע אני רק רואה תמונה שלך אבל בואי בינתיים תשאלי

עדי: אה, אני מנסה להבין, יותר רוצה להעביר איזושהי תחושה, איזשהו מצב, מצב תודעה כזה ואני יודעת שהדקות שלנו ספורות אבל אולי לעשות איזו חקירה ראשונית.

נתקע לי הווידאו.. עכשיו אני לא רואה…הווידאו שלך קפוא

מיכל: אז עדי

עדי: כן

מיכל: לילה כאן מוסרת לי שהאינטרנט שלה נפל

עדי: אה, אוקי

מיכל: וכנראה שזו המציאות אבל היא תעשה עוד לייבים אז את ממש מוזמנת ללייב הבא.

עדי: הכל בסדר

מיכל: וכן אני רוצה לאחל לכולנו שיהיה לנו ימים מיטיבים, שנמצא את השקט, או את המרחב שיודע לקבל את כל מה שיש בתוכנו ולילה טוב לכולנו

עדי: תודה רבה

מיכל: כן, שיהיה טוב. ביי ביי

עדי: לילה טוב לכולם.

מרחב ההתנדבות ותמיכה בזמן קורונה

התרופה לפחד היא אהבה, נתינה, ראיית הטוב זמן של קושי הוא גם זמן לחיבור דרך נתינה וקבלה

מרחב ההתנדבות ותמיכה בזמן קורונה

התרופה לפחד היא אהבה, נתינה, ראיית הטוב זמן של קושי הוא גם זמן לחיבור דרך נתינה וקבלה

סגירת תפריט

הרשמה לשידור לייב

קישור לזום

תודה שנרשמת

תודה שנרשמת למפגש שלנו.
מצורף לינק לכניסה דרך אפליקציית זום:

קישור לזום