שלום, מרחב "תודעה בריאה" הופק מתוך רצון לתמוך בכל מי שסובל מדאגה, לחץ, פחד, ורגשות קשים אחרים בצל משבר הקורונה. האתר נבנה על ידי מתנדבים מעמותת מינדפולנס ישראל, ארגן רוטרי ומרכז מיינדפולספייס. כל המורים מלמדים בהתנדבות.

תכנים נוספים שיכולים לעניין אותך

לימוד וויסות של מערכת העצבים האוטונומית – הרצאה ויישומים מעשיים

תומר בשן בשיחה על תאוריית הפוליוואגאל של סטיבן פורגס (מדען ונוירוביולוג) המלמדת על וויסות מערכת העצבים האוטונומית. תמלול המפגש מופיע תחת לשונית "מידע נוסף"

תומר בשן

מתאמן במדיטציה ובתנועה משנת 1996 במסורות בודהיסטיות שונות. למד את הגוף לעומקו דרך שיאצו, פיזיותרפיה, מחול ואמנויות תנועה רכות, וטיפול רגשי בתנועה ומחול והאקומי – המשלב בתוכו את החוכמה הבודהיסטית.

תמלול המפגש 

מתמללת: מיכל גילה

 (ב zoom )

(שילוב של תיאורית הפוליווגאל ובודהיזם ועוד..)

תרגיל הקשבה לגוף- תשומת לב:

שבו במצב שנוח לכם. שימו לב למונח הגוף.  (גם נפש וגם מערכת עצבים שלנו תמיד נמצאים במנח מסוים, עמדה מסויימת).  שימו לב אינטואיטיבית למערכת העצבים שלכם. עוד לפני הלימוד של המושגים. מה קורה בחוויה החיה של מערכת העצבים שלי ברגע הזה? חשוב לי לגרות בכם קצת סקרנות. 

עם השאלה הזו, נפתח עצמנו ונקשיב ונשים לב איך אני מקבל תשובות ואיך? יכול להיות שמקבל מידע  מצבי האנרגטי, רגשי,  מצב העוררות? או מצב של הגוף? חיוניות? כבדות? עייפות? התרגשות מסויימת?

עד כמה  אדם מרגיש בטוח ברגע הזה? מה זה אומר לכם בצורה אינטואיטיבית? האם יש במערכת איזו חווית סכנה או איום? או מבחוץ או מבפנים? או האם יש תחושת ביטחון או אמון? 

על הסקאלה בין ח ווית ביטחון לחוויות סכנה- שימו לב מה נותן לכם את המידע הזה? של כל אחת מן התחושות הללו? 

לבסוף, מוזמנים להניח יד על הגוף –  (חזה, בטן, היכן שנוח) לספור עשר נשימות. לנשוף מהפה. כמו נשיפה על מרק חם . כך שבנשיפה ארוכה פי אחד וחצי מהשאיפה . (הוצאת אויר ארוכה יותר)

שימו לב אם משהו השתנה כבר עכשיו?  אני הרגשתי שמשהו מתחיל קצת להירגע. (מתרגש קצת מהמפגש).

נלמד היום את השפה. כמה מושגים לטיניים ובאנגלית. שבעה מושגים בסיסיים של מערכת העצבים.

אשתמש במושגים הכרחיים כדי לא להעמיס על המוח.

נלמד הרבה על התיאוריה של סטיבן פורגס , מדען ונוירוביולוג, שנקראת ְ תאורית הפוליוואגאל 

 פולי = זה הרבה,  וואגל= עצב הוואגוס (העצב הנודד, הארוך. שיורד ומזין את כל האברים הפנימיים בגוף שייך למערכת עצבים האוטונומית)

פוליוואגל אומר שיש יותר מ vagus אחד.

נלמד על שלושת העקרונות המארגנים: 

נוירוספשן neuroception

היררכיה. heirarchy

ויסות הדדי.  Co-regulation 

עיקרון ראשון שפרגס המציא נקרא neuro-ception – (נוירוספשן)מערכת העצבים שלנו מנטרת כל הזמן באופן לא וולונטרי ולא מודע את הסביבה. בחוץ ובפנים לסימנים של ביטחון וסכנה. מערכת הישרדותית כמו אצל כל יצור חי.

 המערכת כל הזמן  נמצאת בחישה  לבדוק עד כמה אני בטוח כאן?

אם בטוח- יכול להרגיש נינוח, לשחק , פנוי לקשר.

אם נדרכת – היא עוברת מצב. 

הדבר הזה  קורה כל זה מן באופן לא מודע, רוצים להכיר את המערכת איך עובדת ולפתח מודעות איך עובדת בכל רגע ורגע.

זו חוויה סובייקטיבית לחלוטין של בטחון. לא קשור לארועי חיים דרמטיים או קורונה.  לא משנה מה קורה בחוץ— יש חוויה שנחווית מבפנים.  בעולם נוירו ביולוגית קורים לזה bottom up . לא חוויה מנטאלית או קוגניטיבית, אלא חווי שבאה מהגוף או הרגש – סומאטית.  שנחווית כרגע לא משנה מה אני חושב עליה. זו חוויה  נתונה- שלא יכול להחליף אותה דרך מחשבה.  מוזמנים להקשיב לה וליצור עמה קשר.

אנו רוצים לפתח רגישות ומודעות למצב המערכת מרגע לרגע.

רכת עצבים (במוח) יש לנו באופן כללי שלושה חלקים:

 קורטקס. – שכולל חלקים של חשיבה מודעת. חלק מנטאלי קוגנטיבי וכל הפונקציות  אירגוניות גבוהות יותר

יש חלקים יותר עתיקים מתחת לקורטקס:

 חלק רגשי שמשותף לנו ולכל היונקים

 גזע המוח שנקרא גם מוח הזוחלים.

קיים סדר הרארכי לשלושת חלקי המוח הללו. 

 קיים גם סדר׳ הרארכי בתיאוריה של פורגס,  

נלמד את המצבים העיקריים שהמערכת שלנו נמצאת בהם ועוברת בהם. ועל הקשר שלהם לשלושת החלקים הללו, שעובדים באינטגרציה זה עם זה.

יש חלק מודע ורצוני שאני מחליט לומר מה שאומר. או להרים יד, או לשים לב למשהו

 ויש מערכת אוטונומית שכל הזמן דואגת לכל התהליכים שקורים לנו בגוף שקורים ב צ ורה תת קורטיקלי-  לא מודעת. למשל זרימת דם, מערכת הורמונלית, וויסות טמפרטורה, החלפת תאים.

 ויחד עם זה קיים ניטור של ביטחון וחוסר ביטחון שזה ה – נוירוספשן neuro-ception שכל הזמן נמצא שם. 

סטיבן פורגס דיבר על שלושה מצבים

ventral  -קשור לבטחון וחווית קשר. רוצים להיות בו כמה שיותר. מערכת עובדת כמה שיותר. קשר בין מערכת לימבית לקורטקס יותר טוב. אמפתיה ומערכת חסון עובדת בצורה מיטבית פנויים להושיט יד לעזרה פנויים להיות בקשר עם רגשות נעימים או לא. ונטרול יכול להיות נוכחת גם בחוויות עצב או עעס שלי ושל אחר אם יש שם מרכיב של סכקרנות של נוכחות. עוד יש בי חלק מתבונן. חלק מודע. חלק שפחות מובלע בחוויה. לא במקום שמכיר וחושב שכבר יודע הכול. חוויה בסיסית ונורא לי שעולם מקום בטוח ונעים

ויכולים גם לחשוב. חשיבה יכולה להיות גם יותר רציונאלית וגם יצירתית. הורמונלית יש יותר אואסטטו 

במערכת העצבים שלנו אין טוב רע נכון לא נכון- יש חוויה של ביטחון או חוסר ביטחון שנמצאת שם בתשתית בכל רגע, לא משהו שאנו יכולים להחליט עליו. ככול שחווים משהו יותר פעמים או יותר לעומק, המערכת נבנית ומתפתחת באופן הזה. גם בודהה אמר כל מה שתחשוב עליו הרבה הופך דפוס של התודעה. ומבחינה נוירולוגית וביולוגית מערכת עצבים שלנו מתפתחת ומתעצבת עם קשר. אנו נולדים מחווטים,  בנויים לתוך קשר   

wired to connect . דבר ראשון. שהכי רגישים אליו זה סימנים של  קשר, של ביטחון, בתוך עולם. אז בתוך העולם של נוירוספשן- שזה לא תפיסה כמו perception’  משהו תת קורטיקלי שקורה מתחת לבמת המודעות, שקורה בכל רגע ורגע,  תופסים סימנים של סכנה וסימנים של ביטחון גם בחוץ וגם בפנים. 

סימני הסכנה נקראים טריגרים. triger. טריגרים זה כל מה שמפעיל אותי. שהמערכת שלי נדרכת. זה יכול להיות אדם מסוים , אנשים מסוימים שרואים אותם משהו בתוכי נדרך. פה אני צריך לה יזהר. לחשוב פעמיים לפני שמשתף את עולמי הרגשי, תחושה שצריך לשים על עצמי הגנה. משהו פחות בטוח פשוט להיות. טריגר יכול להיות קולות מסויימים, קולות חזקים ורמים שקשורים לסכנת חיים . קול של ת אונת דרכים, משהו מהיר וחזק. או בעל חיים בעשב. משהו בנו מיד נדרך. החושים נדרכים. וטרינרים יכולים להיות גם מבפנים כמו רגשות. יש רגשות שלמדנו התפתחותית שפחות בטוח להרגיש אותם. זה תהליך שקורה אצל הרבה אנשים. חלק מהותי מעולם ההתקשרות זה ל הבין שהדבר הכי חיוני שאנו צ רכים כילדים זה לשמור על קשר עם ההורים.  defensive exclusion – 

exlusion- משהו שמרחיק , מגלה ממני. כתינוקות יש רגשות שאנו מגלים כי מבינים שזה לא טוב לקשר. לא בא טוב עם העולם.א

אם יש לי פרץ יצירתיות ומתחיל ל טעון את הטושים, לציר על הקיר או משחק בקקי שלי אקבל תגובה נוזפת אמא מאד רגישה אליו. או שאני בא מתלהב ושמח ואמא בדכאון אחר לידה ואבא עסוק בטלפון. אני לומד של שמחה שלי או כעס שלי אין מקום בקשר. זה אני צריך לחסוך מהורי כדי לשמור עליהם כי הם לא אוהבים את זה. לומד להגלות זאת כדי להגן על הקשר. ככול שעושה זאת יותר פעמים – אני בעצם מתנתק מחלקים מתוכי. ואז כשמופיעים זו כחוויה מאד מסוכנת ומאיימת.

(מטופל עדין שכל פעם כשאני מתעניין בחוויה פנימית שלו הוא מוצף ומתנתק מיד. בוא נשים לב מה קורה בפנים- חוויה קשה בשבילו. מיד חשב מה עלי להגיד. חוויה מאד מסוכנת ומאיימת עליו. לא מכיר את זה. זה לא רשום לו במערכת.) מה שהמערכת שלנו לא מכירה יכול להיות רשום כסכנה. טריגר יכול ל היות גם כזה דבר. 

הצד השני זה סימנים של ביטחון.  זה נקרא glimers. גלימרים.

לפעמים משתמשים במילה ״גלימרים״ לסימני רגש. בפוליווגאל מתקשר ספציפית לסימני בטחון. 

מסמן לנו: בטוח כאן אפשר ליצור קשר. יש אנשים שאנו חווים יותר בטוחים. יש רגעים שחווים יותר בטוחים. יש דמויות יותר בטוחות. שמותר לי להיות מי שאני להביא את עצמי כמו שאני, שמותר לי לצחוק ולהתלהב,  יש מקום , אפשר לעשות שיחת יומיום יש לגיטימציה. 

וגלימרים יכולים להיות מרגע לרגע, חווים אותם דרך קשר עין ודרך שפת גוף.  מדבר כרגע כאשר שפת הגוף יותר רכה, ועדינה ומזמינה. שהקול יותר רך מזמין, פחות תוקפני, מערכת העצבים שלנו מושפעת יותר מהמוסיקה מאשר מתוכן המלים.

גם קולות ומראות וריחות של טבע מביאים אותנו. ליותר נוכחות. יש מצבים שמנכיחים אותנו ל יותר ביטחון. 

אין לזה כל קשר לביטחון חיצוני בעולם.  יש תאונת דרכים או פיגוע. לא קשור. יותר לחוויה סובייקטיבית שנחווית בפנים. חוויה סובייקטיבית   של confidence & trust חוויה של ביטחון ואמון בסיסי בחיים. 

כאשר קיימת התפתחות  והתקשרות טובה – ילדים גדלים עם מערכת  עצבים בריאה ועולם נפשי בריא עם חוויה בסיסית שעולם מקום. טוב ובטוח. לא חוויה אידאליסטית, אלא חוויה בסיסית של מסוגלות ובטחון בתוך עצמי ובעולם שיכולה להתפתח. כשזו החוויה- אנשים אלה הופכים לגלימרים מהלכים.   בתרגום לבודהיזם זה כמו ה ״בודיסאטרא״.   מסתובבים בעולם עם לב יותר פתוח ועם יותר פניות. פחות חוויה בסיסית הישרדותית של סכנה, ואז יש יותר פניות להקשיב, לראות, לאהוב,  יותר פניות להתפתח, יותר סקרנות מרגע לרגע לחוויה החיה, ולמה שקורה בקשר ובמרחב בין אנשים.

חוויות שלנו בתוך  מערכות היחסים ממש מעצבות את מערכת העצבים.

  יש מערכת עצבים שלומדת סימני סכנה שספציפית לה בהתאם לחוויה, ויש דברים אוניברסליים כמו שנראה נחש, נמר, או רכב שמתקרב במהירות, ויש דברים יותר אישיים., שקשורים. לטראומות או התפתחות וחוויות שחווינו שנותנים לנו חווית ביטחון או סכנה.

ש:  כשעשינו את הסריקה בהתחלה היה הבדל בין רגש ל תחושה. רגש היה בטוח, נעים, רצפטיבי, התחושה- היתה צא קרה שהרגשתי אותה מכווצת. ההפרדה הזו בין e לmotion

:  כן, בין תחושה גופנית sensation ל motion. לחוויה של רגש.

: כן, בין  המודע ללא מודע. דבר אחר כשדיברת על טבע ועל האנשים הפנויים. האסוציאציה שלי שאנו קצת כמו בבושקות. . אם מרגישים שיש לנו מקום (בטבע יש המון מקום) אז אם אנו מוכלים אנו גם מכילים.  זו האסוציאציה ׳התיאוריה הזו עשתה לי. אם עשו לנו מקום- אז אנו יכולים לעשות מקום למישהו אחר

:בטח. זה שיתוף או גם שאלה?

:שיתוף וגם שאלה איך אתה רואה את זה?

: יש את המקום של מה שקיבלנו שיכולים להעביר הלאה. 

ככול שיותר רואים אותנו וחווינו יותר בטחון. יש אנשים שבלי קשר לעבודה התפתחותית מסוג כלשהו, מסתובבים עם יותר שמחה , בטחון, יותר נתינה, נדיבות ויותר מאור פנים ופשוט מעבירים זאת הלאה מעצם נוכחותם,  אבל כולנו גם פצועים. ויש המון עבודה התפתחותית שאפשר לעשות. שגם אם נפגעתי , נפצעתי ולא קבלתי את הדברים הללו, אני יכול ללמוד  להביא עצמי למצב יותר נוכח , יותר פתוח ויותר אוהב. 

וגם, אם אדבר על עצמי, לי אישית צריך לעשות הרבה עבודה אישית  מחוץ לקשר כדי להביא עצמי למצב שאני יכול להיות בקשר. ואז, לקבל את הדברים שלא קבלתי בתור ילד. בעניין זה מסע מאד, מאד אישי  של כל אחד ואחד.  

נדבר הרבה על לבד- ביחד ועל ויסות עצ מי, ויסות הדדי, וצורך בסיסי שלנו גם ב well being  פנימי שקשור למצב תודעה שלי ומצב רגש שלי וגם ל well being שקשור למרחב  הת יחסותי , וליכולת של נראות, אינטימיות וקשר עמוק  ונוכחות עמוקה יחד., שלא רק מ הראש מדברים על דברים,  אלא שבאמת רואים זה את זה וחווים ח וויות יחד.

  אקח את הרגע הזה להגיד. מה שחשוב לי להנכיח פה. גדלתי ב 25 שנים אחרונות בעולם הבודהיסטי שמזמין הרבה יכולת התבוננות והכלה, וקשר וחיבור לכל הרבדים של החוויה. לרבדים של הגוף , הנפש. בסקרנות ולמידה של כל מה שמוביל יותר לחופש, פתיחות, אימון  ולשמחה בעולם הפנימי שלי והחיצוני, ומה שמצמצם ומכווץ, יש שם לימוד מאד יקר. והדבר הכי חשוב בעולם הבודהיסטי זה בעצם מצ ב התודעה שאנו חיים בו.  יש משפט ידוע של הבודהה  The mind is the For runner of all things – התודעה נמצאת בבסיס כל הדברים. מצב התודעה שאני חי בו משפיע על האופן שבו אני חווה את העולם . (מקביל למושג בקבלה ״מוח שליט על לב״)

ואז הצד השני- יש מחקרים מפורסמים, מחקר אורך שנמשך כבר 90   שנה מבוסטון , שעדיין מתקיים, שבו עוקבים אחר אנשים, ילדיהם שבו מדדים גופניים ורגשיים. רואים שמה הכי משמעותי ל well being לבריאות הנפשית ו גופנית זה קשרים בחיים- זה איכות הקשרים שלהם בחיים. 

 גם קשרים אינטימית של משפחה קרובה וגם  מעגלים חברתיים של שייכות ושל קהילה.

בתוך הלימוד של הפוליווגאל יש הזמנה לראות גם איך אנו מווסתים עצמנו ויוצרים קשר יותר עמוק עם המערכת שלנו, וגם איך אנו יוצרים קשר יותר עמוק עם אחרים.

הדבר השני זו הירארכיה. פורג׳ס דיבר על שלושה מצבים.

הדיבור הישן על  מערכת העצבים הוא.   

דיבור ישן הייה 

סימפטטית  – מצבי סטרס- יותר קורטיזול ואדרנלין והפעלת עוררות בגוף.

פאראסימפטטית – מרגיע, משקיט קשור למנוחה ועיכול rest and digest

ההבנה  הרווחת היתה ששתי המערכות הללו מאזנות זו את זו.

החידוש של. תיאורית הפוליווגאל: 

עד שפורג׳ס הגיע  ב- 94 עם התיאוריה שלו, שהשפיעה מאד גם בעולם המדע וגם על השדה הקליני.

פורג׳ס למד ועקב אחר עצב ה vagus.  וראה שמגיע לשני אברים שונים בגוף. עצב ארוך ומתפתל.חלקו מגיע לאברים מעל הסרעפת וחלק  שמגיע מתחת ל סרעפת.( עצב ה vagus מגיע לשני אזורים בגוף.:

החלק הקדמי – נקרא ventral מתחבר לשרירי הפנים ואברים שמעל הסרעפת. ללב ולריאות

יש קשר משמעותי בין הפנים ללב.  רואים את הלב על הפנים. כשהלב מאיר הפנים מאירות.

 חלק קדמי קשור לנוכחות וליכולת להיות בקשר

חלק אחורי – dorsal – הולך לאברי הבטן, הוא ללא מיאלין לכן עובד  יותר איטי ופחות יעיל פיזיולוגית.

החלק האחורי קשור למצבים של סכנת חיים. קשור לקיפאון- חוסר תנועה Freeze

שני החלקים: גם הקדמי – ventral וגם האחורי dorsal  הם חלק  ממערכת פאראסימפטטית.

מודל הסולם:

ventral-נוכחות.  ( שייך לחלק הפאראסימפטטי)-  חווית אמון וביטחון, מערכת פנויה ליצור קשר, לחקור.

סימפטטי- מצב סכנה, בריחה לחימה,  סכנה, הנעה , תנועה, mobilization‘ , חרדה, הצפה (  Fight-Flight 

מישהו חתך אותי בכביש, צפר, אמר מילה שפגעה בי או כיווצה אותי. מועקה בבטן ובלב . 

dorsal –  קשור לקיפאון, חוסר תנועה. Freeze קשור לסכנת חיים, כבוי , ניתוק, דיסוציאציה ( גם שייך לחלק הפאראסימפטטי)

גם. הventral  וגם ה – dorsal  הם חלק מהמערכת הפאראסימפטטית.

פירוט:

בראש הסולם- מצב נוכחות  – ventral  (חלק מה פאראסימפטטית)  

מצב שקושר לביטחון, קשר, שאנו הכי רוצים להתבסס בו, להיות בו כמה שיותר. מצב בו  מערכת שלנו עובדת בצורה מיטבית, שבה האינטגרציה בין החלקים השונים של המוח , גזע המוח, המערכת הלימבית  לקורטקס- עובד בצורה יותר טובה. מצב שיש בו יותר נינוחות, אמפתיה, מערכת החיסון עובדת בצורה מיטבית.   אנו פנויים להושיט יד לעזרה, ופנויים להיות בקשר עם הרגשות שלנו, בין אם הם נעימים או לא נעימים,  יכולים להיות במצב של נוכחות.  גם אם יש  חווית כעס או עצב שלי או של הזולת., אם קיים שם מרכיב של סקרנות, מרכיב של פתיחות. קוראים לזה ״משאיר רגל, או אצבע בventral ״ – כלומר, עדיין יש בי חלק מתבונן.,   חלק מודע, חלק שפחות נבלע לתוך החוויה. ומזדהה. חלק שיש בו סקרנות חיה, שלא במקום שאני חושב שכבר מכיר את זה ויודע הכול. חוויה בסיסית בעולם הוו נטראל- שהעולם הוא מקום בטוח ונעים, ואנו פנויים גם לחשוב . וזה מאד חשוב. החשיבה שלנו יכולה להיות יותר פתוחה. גם יותר  רציונלית וגם יותר יצירתית. ומבחינה הורמונלית  יש יותר סרוטונין וגם יותר אוקסיטוצין, שקשורים גם למצב רוח יותר טוב, וגם לקשר.  בשפה של פורג׳ס זה נקרא עולם של קשר the social engagement system 

מתוך הבנה שקשר הוא ממש הכרח ביולוגי. שאנו זקוקים לו באופן עמוק.

השלב הבא בסולם- המערכת ה סימפטטית:  

זו חווית סכנה משהו נדרך.  הפרשה של  אדרנלין ו קורטיזול. המערכת כבר לא מתעניינת בקשר , רק במצב הישרדות. 

זה מצב של fight or flight שיותר מאופיין בווכחנות, האשמה, התגוננות, תוקפנות. לחץ , חרדה והצפה. חוויה שדברים קורים מהר, ואין לי שליטה עליהם.  מצב של חוסר שקט, הרבה דברים קורים מהר גם בגוף וגם בתודעה (מחשבות רצות מהר, לא ראציונליות, יותר סטריאוטיפית,  הולכות לאן שרגילות ללכת. כאן נכנסות כל המחשבות השיפוטיות על עצמנו ועל אחרים, יותר מתח שרירי בגוף. לב מואץ, נשימה קצרה ושטוחה, עיניים סורקות  חסרות מנוחה,   אנו מכוונים יותר לאיתור סכנה לא ליצירת קשר, חוויה של תזזיתיות, קושי להתמקד, לחשוב בבהירות.

חשוב: אחת המתנות של הפוליווגאל:

 מערכת העצבים שלנו נמצאת במצב מסוים. על זה המוח שלנו מתחיל לספר סיפורים שתואמים את מצב המערכת. יכול להגיע למסקנות ולהסביר דברים בצורה מאד מנומקת. למה מישהו לא אוהב אותי. וממש לשכנע את עצמנו. 

כל הסיפור הפסיכולוגי יושב בעצם על מערכת פיזיולוגית, או על מצב ביולוגי. 

במצב נוכחות. (ונטראל) לעולם לא נחשוב מחשבות  של רחמים ושנאה עצמית. זה לא אפשרי מבחינה נוירוביולוגית.

בזמן שמתקיימת הפעלה סימפטטית של סכנה- לא אחשוב בנחת ובבהירות לחוויה שלי ולא אחקור אותה לעומק. אלא החוויה שלי תהיה יותר סטראוטיפית,  ובעולם הדורסאלי, שמיד נדבר עליו, זה יתחזק עוד יותר.

דבר ראשון  שאנו רוצים להבין זה באיזה מצב אנו נמצאים כרגע? 

בתוך הפעלה סימפטטית לאורך זמן , באופן כרוני אנשים סובלים יותר ממתח בצוואר כתפיים כאבי ראש, בעיות זכרון שינה, ירידה של מערכת חיסון. 

נפלא שמערכת סימפטטית. עושה את התפקיד שלה. תנועה בריאה של עליה וירידה בסולם.לא רק בונטראל. יש מצבים שצרכים להתגונן, להיות דרוכים . להיות בתנוע ולעוף מכאן עכשיו או להניע משהו בעולם. להיות אקטיבית. זה מצויין. הבעיה שמערכת סימפטטית מופעלת יותר מידי פעמים או לאורך זמן והופכת להיות. המצב הבסיסי .שבו אנו חיים. אם מתעוררים בבוקר ומתחילים לחשוב חרדה – אנו בהפעלה סימפטטית מוגזמת ולא בריאה.

העולם הדורסאלי ( dorsal ) החלק האחורי של הואגוס-   קשור לקיפאון ולסכנת חיים. ולקריסה . באנגלית emobilize/. מצב יותר חסכוני של הגוף  שמתנתק. עושה כל מה שיכול כדי לא להרגיש. ההפעלה הדורסאלי הזו היא מערכת מופלאה ששמרה עלינו הרבה במצבים בחיינו, ומאד נפוצה.   

נדבר רגע על טראומת ילדות.

לא משנה מה זוכרים מהילדות. משנה מה מערכת עושה. אצל ילדים  יכולים להיות  הרבה מצבים  רגשיים שלא מקבלים ויסות והכלה ע״י מבוגר     נוכח ואוהב.  וכשלא מקבלים את הויסות, ההכלה, המקום והכלה לרגש שמציף .ועדיין אין לנו כלים לוויסות עצמי, המערכת עושה ניתוק. כי הכאב גדול מידי מכדי להכיל ולהרגיש אותו. אז המערכת בוחרת להוריד מסך להתנתק כדי להרגיש פחות. במקור הביולוגי, כשאני נטרף, וכבר לא יכול להילחם,  מרגיש שכבר אין לי כוח אני מ כבה את עצמי.  זו לא הרגשה קוגנטיבית, אלא המערכת שלי מחליטה , מכבה את עצמה כדי להרגיש פחות את הכאב.  אותו דבר עם נפגעי ונפגעות פגיעה מינית, מכבה עצמי – מאד נפוץ מצבי ניתוק  ודיסוציאציה. זה אומר שהגוף במקום אחד וה mind במקום אחר. ואני פחות נמצא בחוויה, פחות מרגיש את מה שקורה- זה מנגנון הגנה מופלא, הישרדותי, אוטונומי (לא בשליטה) שבא להגן עלינו.

כמו כל המנגנונים הטובים, אולי עבד לי נהדר פעם, והמערכת שלי הת רגלה להפעיל אותו.   ( כשמישהו אמר משהו שפגע בי או כיווץ אותי ,  לא תקפתי בחזרה, ולא ברחתי משם , אלא קצת נכביתי-  אנרגיית החיים צונחת פתאום, כלומר מופעל יותר דורסאלי.).          ברמה של neuro caption  יש יותר חוויה של סכנת חיים , ויש קיפאון. זה מצב שיותר מאפיין דיכאון מאשר חרדה. מקום מנותק. והמוח יכול לחשוב על דברים סתמיים. לחשוב על פוליטיק, לדמיין צבעים, כל דבר רק לא להרגיש כאן. ועכשיו.   מצב שאין בו אנרגיה ויש בו מצוקה. מבחוץ יכול להראות רגוע, כי אנשים לא עושים הרבה רעש, אך משהו בפנים כבוי וחסר אנרגיה. ואין הרבה מודעות למה שקורה. זה מצב, כשאנשים חיים בו הרבה,  מאופיין בהרבה הכחשה ורציונליזציה. ״הכול בסדר אחי,  אין שום בעיה״. אנשים שהם ת מיד בסדר, ת מיד מתפקדים . אין מקום לפגיעות, כי פגיעות נורא מסוכנת. מקום שהוא יותר במ ורד הסולם.  יותר תקוע, פחות בת נועה. ולוקח הרבה יותר זמן לצאת משם. זה החלק העצוב יותר.של  הפוליווגאל.  יותר מאופיין בשתיקה,  או בהתבודדות, הסתגרות (לא כמו ויפאסנה) אלא תחושה של משהו כבוי בפנים, תחושה של לבד, בדידות עמוקה בפנים. יש ירידה באנרגיה, במתח השרירים, בפעילות המטבולית, קושי לדבר. מבט ריק, רצון להעלם לא לדעת לא להרגיש ולא להיות. ממש מרגישים טעם של ייאוש וחוסר תקווה.

מעריך שכולנו כבני אדם מכירים כל המצבים הללו וטעמנו מחוויות של ייאוש, כבדות ניתוק וחוויות סימפטטית של מתח ולחץ. ומקווה מאד גם מחוויות וונטרליות של נוכחות וקשר

 מה שחשוב לזכור  בשלושה שלבים בסולם הזה, שאנו לא מחליטים על המצב המערכת מחליטה על המצב. אנו יכולים לזהות את המצב ולעבוד עם המצב.

יש משהו בהרראכיה הזו שידוע, צפוי ופועל באופן דומה אצל כולנו.

חשוב:

כדי לצאת ממצב דורסלי של ניתוק צרכים לעבור דרך מצב סימפטטי – דרך תנועה, דרך הפעלת כוח,  דרך אקטיביות. בגוף שלי או בקשר.  לא יכול לק פוץ לתוך קשר

הדרך מ dorsal ל- ventral עוברת דרך הסימפטטי.

הגר:  זה קצת כמו עצם הזנב.  כלומר זה שריד אבולוציוני. אם נדמיין לטאה זה באמת משרת אותנו. לו הייתי בפה הנמר כמו מתה אולי לא היה רוצה לאכול אותי. לכן כל הירידה  של האנרגיה של shut down זה כדי לשרוד.

בהחלט . חיה מתה פחות מפתה לאכילה- זה מימד אחד. ויש מימד  של להרגיש פחות. מצב של ניתוק ודיסוציאציה. מצב מאד לא נעים. קיימות רמות של הפעלה שלו. אנו צרכים אנרגיה דורסלית כדי להרדם.   הרדמות זה גם סוג של shut down אבל בריא. כשמופעל במיקום ובמידה שלו זה מעולה.

מצב דורסלי – קיפאון כמערכת הגנה- זה  גם לא מצב של העמדת פנים. לא מעמיד פני מת. כמו שילדים משחקים בfreeze.  זה אמנם משחק אך  נמצא שם בערות מלאה, רק ללא תנועה.  זה לא מצב freeze של מערכת דורסלית. מצב freeze – זה משהו שקורה בפנים ואין לנו שליטה עליו ולא ניתן לצאת מזה ברגע אחד. כן יכולים ללמוד איך לעבוד איתו.

זה החלק העצוב של ת אורית הפוליווגאל.  

המצב השמח  והמשמעותי של הת איוריה הוא מצב של וויסות הדדי – co- regulation

נדבר על זה ושלושה סוגים של ויסות עצמי וסוג אחד של ויסות בקשר

אז ויסות של מערכת העצבים – Regulation – זו מילה שמתייחסת לאופן בו אנו יכולים לעבור בין המצבים השונים. או להרגיע את מערכת העצבים האוטונומית, להיות יותר ונטראליים. או להתחיל לטפס בסולם לכוון  של יותר נוכחות וביטחון.   ההבנה הבסיסית שמערכת העצבים שלנו כמהה תמיד להיות בקשר עם מערכת נוספת. (הנה עוד משהו שרוצה שתקחו הביתה). הרבה אנשים חושבים שהם יכולים להסתדר לבד. אני לא צריך אף אחד. טוב לי יותר עם עצמי.  יש חוויות נפלאות וטובות עם עצמנו. לא מבטל דבר מזה. אך מתחת לזה מערכת העצבים שלנו תמיד כמהה לקשר ומחפשת קשר. גם אם אני מספר לעצמי  ספורי ייאוש. זה. לא בשבילי. לא מדבר רק על קשר זוגי אלא קשר אנושי חם קרוב אינטימי ומשמעותי.  משהו במערכת ת מיד כמהה ורוצה ומחפש את הקשר. קשר הוא הכרח ביולוגי. מגיעים לעולם מחווטים לקשר ולא נשרוד בלעדיו. הוא הישרדותי כתינוקות ומשמעותי כל החיים. יכול להיות שלמדנו לדאוג על ממנו אך הפעולה הביולוגית שלנו שהמערכת שלנו רוצה קשר.  ההבנה הזו יכולה  להפחית הרבה מהאשמה והבושה של המצוק ה שלנו בקשר ולפנות הרבה מקום לחמלה.

לגבי קשר- התגובה הראשונה שלנו להזמנה זו היא כווץ.    אם שומע את המשפט ״המערכת שלנו תמיד זקוקה לקשר״ ומשהו ב תוכי מתכווץ – זה מעולה ששמים לב לזה, זו ת גובה הגנתית שמספרת לי שקשר זה לא דבר בטוח בשבילי. זה מספר על מורכבות או פגיעות שנמצאת מחוויות עבר  שרשומות לי במערכת העצבים. יש מושג פשוט מעולם ההתקשרות שנקרא  relational tension – מתח התייחסותי.   וזה הדבר – ברגע שאדם מתקרב- משהו ב תוכי נדרך . לבד בבית, לבד בחדר, טלפון סגור, איזה שקט ורווחה יכולה להיות. לנוח מקשר. להיות עם עצמי להרגיש מה שרוצה. לא רואים אותי, לא לתת דו״ח לאף אחד. חלק של רווחה מקשר. וזה חלק שהוא נובע מתוך הצטברות של חוויות של פציעה בקשר. חוויות לא מיטיבות בקשר.

גם יש חלק בריא להיות עם עצמנו ולנוח מקשר. אך יש תנועה כמו שמונה בין לבד וביחד. כשאני הרבה לבד יש כמיהה ליחד. ו כשהרבה ביחד יש כמיהה לבד. אצל כל אחד מאיתנו. רוצים להיות ערים לתנועה הזו. יש  את החלק הבריא של רצ ון להיות לבד או יחד, ויש את החלק של הימנעות. שנמנע מקשר.  ויותר מתכנס ובורח. כי אני פחות חווה בטוח. ויש המנעות מלהיות לבד.

אז המערכת שלנו זקוקה וכמה לקשר ומצפה לו.  וויסות הדדי קורה כל הזמן בחיים בכול מפגש. 

בעצם מערכו ת העצבים שלנו משפיעות זו על זו. כשאני פוגש מישהו שהוא במקום  יותר וונטרלי. יותר נוכח ופתוח, מערכת העצבים שלנו מיד מגיבה לזה. מזהה גלימרים של ביטחון ויכולה להרגע, ולהתמסר יותר, להיפתח יותר ולהפגש.  ויש יותר הבעות פנים, וקשר  יותר reciprocal משהו שעובר ביני לבין הזולת  back and forth ,  מרגע לרגע. במיקרו- רגעים. יש סרטונים ביוטיוב של אמא ותינוק שמחליפים  מבטים. רואים תאום במייל שניות של הבעות שמגיבים אחד לשני ומתאימים אחד לשני. גם האמא מווסתת תינוק וגם התינוק מווסת אמא.

אם מישהו בא באנרגיה יותר אגרסיבית וחסרת שקט גם משפיע עלינו. אנו כל הזמן בהשפעה ההדדית הזו.

העבודה שלנו כאנשים שמוכוונים להתפתחות ואחריות אישית,  בין אם אנו מורים, מטפלים, מתרגלים מדיטציה,  או אנשים שמ ועניינים להתפתח בעולם, רוצים לקחת אחריות על המערכת שלנו גם לעצמנו וגם להשפיע על האחרים בצורה. מיטיבה.  

השאלה איך אני מווסת עצמי?

השאלה אם אני יודע. איפה אני נמצא? והאם אני יודע איך לחזור לכוון וונטראלי?

מערכת עצבים בריאה היא מערכת גמישה שיכולה לעבוד בין מצבים בקלות. כשהיא נוקשה נתקעים יותר באחד המצבים גם ללא סכנה בחוץ עדיין יש תחושת סכנה בפנים ומצב תקיעות. 

עכשיו עם החדשות. הקורונה מומלץ לראות פחות חדשות. ללמוד להתאוורר.

איך מזהה איפה נמצא ואיך מזהה את ה גלימרים שלי.

לזהות איפה אני נמצא ברגע אחד- צריך לרגע להעביר מוקד מעולם מנטלי קוגנטיבי , לעולם שהוא חוויתי רגשי.

נעשה משהו ואז נדבר על צ ורות ויסות.

תרגיל ויסות עצמי:

 קומו רגע, תנו לגוף לזוז, להשתחרר, להתמתח, להזיז ידיים רגליים, לנשום עמוק. כל דבר שהגוף רוצה לעשות להתרכך להשתחרר, להיות יותר נינוח עם עצ מו. לגלגל מפרקים. רוטציות.  להאריך ידיים. 

בעמידה, ידיים על הפנים – זכרון ישן מהרחם. כפות ידיים שחוקרות את הפנים. 

שימו לב כש ידיים נוגעות בפנים- מה הטמפרטורה של העור? שימו לב ללחות או ליובש. (למרקם)

שימו לב רגע לפני השטח. הולכים בטבע יש גבעות והשקעות – פוגשים את. פני המתאר. כמו פעם ראשונה.  יש ר מוזר באף. ויש מקומות סחוסיים רכים ועדינים  ויש אבנים. ויש אגמים בעיניים. ואולי אצל חלק מהאנשים צמחיה על פני שטח ואולי מדבר. אפשר לגעת בעדינו ואפשר עמוק. איפה פני השטח רכים והיכן קשים?

נחזור רגע. אפשר לשבת. האם משהו שנתנה בחוויה שלכם מהמחקר הקצר של הפנים ושחרור הגוף?

בקשר הזה רציתי לעורר כמה דברים: סקרנות שלכם, אז השתמשתי ב דמויים לא שגרתיים שיכול לכוון אתכם להיות קצת יותר ונטרליים, וגם לחוויה סומאטית. מתנועתיות וריכוך למגע,  ולחלקים של ויסות עצמי.

יש שלוש רמות של ויסות:

ויסות עצמי auto regulation  – ויסות עצמי אוטומטי שעושים ללא מודעות. תנועות  אובססיביות, התמכרותיות, קו פול סיביות. שעושים כדי להרגיע ולהשקיט את המערכת. מול המקרר לאכול משהו, מעשן. זז בחוסר שקט, רגל קופצת. כל מיני דברים שעושה כדי לווסת.  זה משהו שחשבתי עכשיו אלך למקרר ואוכל הרבה אוכל להרגיע כאב. זה לא מקום קוגנטיבי.  

Self regulation.   – מדיטציה, צי קונג, יוגה. תרגולים אישיים לומדים להיות עם עצמנו, להרגיש את עצמנו, להתבונן בעצמנו, להכיל את עצמנו, לווסת את עצמנו. במלים של הבודהה ״להיות אי לעצמנו״, להכיר , להרגיש, להיות בקשר,  ל היות בקשר כדי למצוא הדברים שנעים לי, ונכון לי, מתאים לי לעשותם. נפלא. רק טוב. ו מלכודת היחידה שאפשר להסתפק רק בזה ולוותר על הקשר. כי רגולציה עצמית זו ברכה גדולה. הפספוס הגדול זה להיעצר שם ואז יש את המתנה של ה co regulation

Co regulation

לא משנה באיזה גיל או מצב בריאותי אתם. הרבה פעמים מדברים על משמעות של קשר ומה שעולה זה כאב של החוסר.  כשעולה כאב של חוסר זו יכולה להיות תגובה של  self regulation או  auto regulation. יכול היות שמה שכואב לי וחסר לי  זה אינטימיות ומגע וחיבור ואז מוצא עצמי שוב במקרר. ויכול להיות שאומר לא נעים לי ומביא ת ודעה למקום אחר- צעדה בטבע  (self regulation    – ועדיין נמנע מהכאב הזה של החוסר.  אם אנו מספיק בנוכחות ומודעות, יכול להיות שאני יכול להיות גם במגע עם הכאב הזה של  החוסר. ויש בו משהו שיכול לקרב אותי לעצמי, ואני יכול  ולכוון את התנועה שלי בעולם, לכוון את ההכרה בצורך הזה ולעשות מה שיש לעשות כדי לייצר קשר, כדי להיות יותר זמין לשר. כדי ללכת לעוד קורס, מפגש, לא משנה מה, לייצר מצבים בהם אוציא עצמי מ בועת הבידוד הבטוחה ומבודדת שלי. זו הזמנה להכיר בצ ורך הזה גם אם מעורר כאב של געגוע או כמיהה. זה כאב טוב . זו כמיהה טובה של מערכת שצמאה לקשר עם מערכת אחרת. המערכת שלנו לא בנויה נוירוביולוגית להיות לבד. ללמוד להסתדר לבד זה נהדר אם גם מלכודת.

דברים לקחת לוויסות עצמי:

גם להבין שצרכים גם את הלבד וגם את הביחד

 גם ללמוד לווסת עצמנו וגם ללמוד קשר וויסות הדדי.

כל התרגולים. אני מלמד מדיטציה ותנועה הרבה שנים, יש שפע של עולם הבודהיזם וממיינדפולס ו פלדנקרייז שמחברים לעצמנו ומרגיעים. זה נהדר

כלים לוויסות עצמי:

נשימה, ספציפית פורגס מדבר על נשיפה ארוכה.  אפשר דרך פתח קטן בשפתיים. כמה פעמים עוזר ל הפחית מתח וחרדה ברמה מיידית.

השמעה של קול. וגם מגע עצמי.  יכול לקחת שאיפה ועם הנשיפה להוציא קול ולהרגיש ויברציה שלו בתוכי.

הקול פחות הולך החוצה יותר פנימה. רוצה להרגיש ויברציה שלו בפנים. זה עוזר.

לעשות כל דבר שאני טוב  בו ונוח לי בו. מעלה אותנו בסולם.

חלק חשוב שעבורו הרבה מהלימוד הזה. – לערב את הקורטקס. במצבי מצוקה מאבד את החשיבה ההגיונית שלי והמיטיבה שלי. נכנס לדפוסי חשיבה. כל פעם שנכנסים לדפוסי חשיבה מזיקים אתם בין העולם הסימפטטי לדורסלי. זה לא מקום ונטרלי. צורות חשיבה אלה מספרות לנו כל מיני דברים שלא בסדר בתוכנו- וזה לעולם לא אמיתי באופן שלם ונכון. אולי יש שם חלקים משמעותיים , אל כל המקום שאני לא מספיק טוב ואני לא שווה לא ראוי אני יותר מידי פחות מידי , אני לא בסדר – מתחת לזה יש מערכת עצבים שחווה מצוקה.   ואז המינד מתחיל לדבר את זה לעצמו.

אז בעבודה עם הקורטקס רוצה להבין מה קורה לי – איפה אני נמצא על הסולם? איזה מצב כרגע דומיננטי? כשאני אופה או פה. או פה . כל מיני שילובים גם. ההבנה הזו כבר שמה לנו אצבע אחת בוונטרלי.  מתחילה לעורר את החלק המודע שלא מעורבב לגמרי ונבלע בחוויה.

כשאני בדיבור פוגעני  כלפי עצמי , ביקורתי, חסר ערך פוגעני –  זה אומר שאני נשאב. אין לי רגל בוונטרל. כש מזהה באיזה מצב אני – כבר מתחיל להיות שם. מזהה שבמצב דורסלי מכונס כבוי, מנותק, כואב לי. פוגעים לי. הזיהוי הזה הוא התחלה. לפתח דיבור מיטיב בפנים, לזהות אה אני עכשיו במצב מנותק, כבוי. ולבדוק למה אני זקוק במצב הזה. לא לנסות לנתח עצמי. לא להגיע למסקנות על עצמי, לא להגיע למסקנו מה אני עושה. קודם להתחיל לטפס בסולם. לווסת מערכת עצבים שלי.

בעולם הוונטרלי יש המון  יצירתיות והמון אפשרויות. כשאנו בהפגנתיות בdorsal או ב סימפטטי אז אנו  בהישרדות לא פתוחים  לקשר

ויש עולם של. ויסות הדדי. אם יכול לפנות לעזרה. יכול לבקש קשר, בכול צורה שהיא מכול אדם שבטוח עבורי, יכול להתקשר, ליצור קשר, רק לשתף שקשה לי, לשמוע קול אוהב, קשר עין, מגע, חוויה של מובנות, כל דבר שמזמין ומאפשר את ההתקרבות ואת הביחד.  יכול להיות מאד משמעותי. זה ריקוד כזה. לשים לב מה צריך בכל רגע. לא לוותר לא על עצ מכם ולא על הקשר. 

חיים מלאים הם חיים שיש בהם גם קשר ע מתוק ועשיר עם עולמי הפנימי וגם עם אנשים נוספים. אם אחד הדברים חסר זה חוסר מג׳ורי מהותי. שניהם יחד מייצרים מערכת עצבים שיש בה יותר חוסן, פתיחות יצירתיות וסקרנות, ויותר יכולת להיות בנוכחות, אהבה וחופש בתוך החיים.

מרחב ההתנדבות ותמיכה בזמן קורונה

התרופה לפחד היא אהבה, נתינה, ראיית הטוב זמן של קושי הוא גם זמן לחיבור דרך נתינה וקבלה

מרחב ההתנדבות ותמיכה בזמן קורונה

התרופה לפחד היא אהבה, נתינה, ראיית הטוב זמן של קושי הוא גם זמן לחיבור דרך נתינה וקבלה

סגירת תפריט

הרשמה לשידור לייב

קישור לזום

תודה שנרשמת

תודה שנרשמת למפגש שלנו.
מצורף לינק לכניסה דרך אפליקציית זום:

קישור לזום