שלום, מרחב "תודעה בריאה" הופק מתוך רצון לתמוך בכל מי שסובל מדאגה, לחץ, פחד, ורגשות קשים אחרים בצל משבר הקורונה. האתר נבנה על ידי מתנדבים מעמותת מינדפולנס ישראל, ארגן רוטרי ומרכז מיינדפולספייס. כל המורים מלמדים בהתנדבות.

תכנים נוספים שיכולים לעניין אותך

מיינדפולנס בזמן קורונה

שיחה עם לילה קמחי על האפשרויות שהמיינדפולנס בהתמודדות עם ימי הקורונה והאתגרים שהם מעלים. תמלול השיחה מופיע בלשונית "מידע נוסף"

לילה קמחי

מלמדת מדיטציית מיינדפולנס, ויפאסנה ודהרמה מזה שני עשורים בארץ ובחו״ל, בריטריטים, קורסים, ובמסעות רוחניים. מלווה ותומכת יחידים וקבוצות בדרך אל החופש, דרך חקירת עומק פתוחה ויצירתית.

תמלול

הנושא של הקורונה זה נושא שלוקח אותנו למקום של הלא ידוע. הלא ידוע ממילא קיים בחיים שלנו, אבל יותר ויותר שומעים ידיעות, וזה יכול להיות מאד מאיים, מאד מפחיד, בעיקר אם אתם יודעים שאתם נשאים, שנדבקתם, ואני רוצה לדבר על התחושה של החרדה, של הניכור, איך אנחנו מתמודדים עם הדבר הזה בסיטואציה הזו שקרויה בידוד.

אני מזמינה את איליה שמצלם אותי עכשיו לשאול שאלות ואני אענה, ואנחנו מקווים שזה יהיה מיטיב ולטובת כולם.

איליה: איך את חושבת שאת יכולה לעזור לאנשים שנמצאים בבידוד?

אני חושבת שצריך להפריד ולהגיד שיש אנשים שמורגלים במדיטציה ומכירים מה היא מסמלת. בשבילם המילה בידוד לא רק שהיא לא מפחידה, היא יכולה להיות מתנה גדולה. כי סוף סוף אנחנו יכולים להיות בשקט ולהתבונן פנימה. לא חייבים לעבוד, להיות על טייס אוטומטי, הכריחו אותנו בעצם להיות בסוג של קייטנה. אבל זה נשמע אולי נורא מוזר למי שלא מכיר, למי שפעם ראשונה פוגש את עצמו או את עצמה בסיטואציה של בידוד כפוי, זה לא משהו שהיינו בוחרים אותו מעצמנו. ובעצם אנשים שמתרגלים מדיטציה, לפעמים החופשה שלהם זה בדיוק זה, בידוד כפוי. נוסעים לאנשהו, לא מטיילים, לא יוצאים לקניות, רק נמצאים בתוך הדבר הזה. מתרגלים מדיטציה. לא בוואצאפ, לא פוגשים אנשים אחרים.

בבידוד שנכפה עלינו על ידי הקורונה, על חלק מאתנו, חלק שהולך וגדל, כמובן שאפשר להמשיך להשתמש במדיות החברתיות וכו', אבל אי אפשר לצאת מהבית. מה זה אומר שאי אפשר לצאת מהבית? מה קורה לתודעה שלנו כשמכריחים אותנו להיות במקום אחד? זה יכול לקחת אותנו להרבה כיוונים. אפילו לכיוון קלסטרופובי, "אני חייב לצאת, מה זאת אומרת שאסור לי". המיינד יכול לרוץ עם המון תרחישים. אבל מה שהופך בעיה לסיטואציה זה אך ורק היחס שלנו לדבר הזה. איך אנחנו מתייחסים למה שנקרא בידוד.

אני יושבת בבית ואני לא יכולה לצאת, ומישהו מביא לי את המצרכים ושם בפתח הדלת והולך. יש לי סוף סוף את ההזדמנות לפגוש את עצמי בתוך הסיפור הזה, בלי הצורך להתערבב בעשיה חברתית, מה חושבים עלי מה יחשבו עלי, להגיד את הדבר הנכון, אני יכולה סוף סוף לשים לב בלי הפרעות. לצאת מהמקום של "איזה מסכנה אני, אני לא יכולה להפגש עם אנשים אחרים. כמה הייתי רוצה לצאת למסעדה, לראות בית של מישהו אחר, לצאת החוצה", לתוך חוויה של איך אני פוגשת את עצמי בלי הפרעה. אפילו עם לקחת את המצרכים פנימה, לחתוך את הירקות לסלט, לראות את הצבעים, את הצורות. לאכול את הסלט הזה בתשומת לב, שזה לא משהו שאני עושה בין לבין כי יש לי תמיד דברים חשובים לעשות, אלא רק זה. יש לי לעשות רק את זה לעשות.

איליה: זה מצב פנטסטי. אני בתור מוזיקאי – תני לי בידוד, זה חבל על הזמן. מנגן, רואה סרטים, מצייר, אבל מה עושה בנאדם שיש לו מקצוע אחר, שהוא חייב דברים חיצוניים, והוא גם חולה? המחשבות רצות: שיט, אני הולך למות?

זה מצב מאד מאתגר, בגלל זה אנחנו עושים את כל האתר הזה. אני לא רוצה לצבוע את זה בצבעים ורודים. אבל יש פה הזדמנות נפלאה לעבוד עם התודעה שלנו בדיוק במקומות הכי קשים, בדיוק כאן, כי המקומות הבלתי נסבלים שלנו, המשברים שלנו, מכריחים אותנו לשנות נקודת מבט. למשל, כשאנחנו חולים עיקר הסבל עצמו הוא לא מהטמפרטורה, לא מהתחושות של הגוף, אלא מהפחד הזה, מה יהיה. או מחרטות לגבי העבר: לא הייתי צריך לסוע לשם. הייתי צריך לעשות משהו אחר. ההייתי צריך מצד אחד והאוי ואבוי מה יהיה מצד שני, מענים אותנו. על אחת כמה וכמה כשאנחנו בכלל לא חולים, אנחנו יושבים, כפו עלינו את הבידוד מבחוץ, והמיינד הזה משגע אותנו. עם יד על הלב, הזמן היחיד שקיים הוא עכשיו. אנחנו אף פעם לא בזמן אחר. כל השאר זה מיתוס, זה הרגל. המקום היחיד שקיים הוא כאן. זוכרים את הקטע הזה מרחוב שומשום? "אני רוצה להיות שם", הוא רץ והוא לא מצליח, כי כל מקום שהוא הולך אליו, הוא כאן.

ההרגל הזה לרוץ לשם, לאחר כך, כשבעצם האמת של הדברים היא תמיד כאן ועכשיו. עם הכאן ועכשיו הזה הרבה יותר קל להתמודד מאשר עם מחשבות על העתיד וחרטות על העבר. מה שעבר עבר, נגמר, לא קיים יותר. אין טעם להתבוסס בחרטות. אמר marc twain:

Most of the thinkgs I worried about in my life, never happened.

ובכל זאת, המצב הזה מכריח אותנו לעבוד הרבה יותר קשה עם התודעה שלנו. כל החיים שלנו אמרנו לעצמנו, מיינדפולנס זה אולי משהו שיכול לעזור. מה שקודם היינו מחליקים, כשיהיה לי זמן, בפנסיה, אני אלך לקורס מדיטציה. עכשיו אולי עכשיו אין לנו ברירה. אנחנו עם הגב לקיר. הגיע הזמן שנפנה את המבט פנימה. מה אני באמת רוצה עכשיו? מה אני מבקש? אולי הכמיהות הכי גדולות שלי זה בכלל לא איך שאני חי? זה מן restart כזה שמחייב אותנו להרהר בבחירות שלנו. זה ידוע שמה מכריח אותנו לעשות בדק בית ממש רציני? משברים. ככה זה עובד. אז בואו נהפוך את הלימון הזה ללימונדה.

איליה: אבל איך בכל זאת, צריך לחיות בעכשיו, מצד שני צריך גם לתכנן, לחשוב בכל זאת על העתיד. אם אתה נמצא במקום צפוף עם אפידמיה, צריך לצאת משם.

בוודאי, המיינד הוא כלי נהדר. הוא משרת נהדר, אבל הוא אדון איום ונורא. עם יד על הלב, הוא האדון של רובנו. הוא רץ לפני החיים. הוא זה שמספר לנו מה זה החיים. אז בוודאי שצריך לתכנן ולהמנע. עכשיו זה הזמן לעבוד על המיינד שלנו. האפידמיה האמיתית היא המיינד שמספר לנו כל הזמן דברים על החיים. מציאות היא לא הדבר שם בחוץ אלא דרך איזה משקפיים אנחנו מסתכלים על הדבר שנקרא מציאות. אם נגיד לעצמנו: בכל העולם אדם לאדם זאב, וצריך להזהר שלא ירמו אותנו ואי אפשר לסמוך על אף אחד – זה מה שנמצא. אם נחפש אסונות נמצא אסונות. אבל אם נסתכל על העולם בעיניים ידידותיות, נמצא משהו אחר. מזכיר לי אמירה של אלברט איינשטיין, שההחלטה הכי חשובה שאדם צריך לקבל היא להחליט שהיקום הוא מקום ידידותי. אני מאד אוהבת את זה. זה בעצם הכן הגדול הזה. להגיד כן לחיים, על כל הצורות שלהם ועל כל מה שהם מביאים לפתחנו. כי הנה, הם הביאו לפתחנו קורונה, הם הביאו לפתחנו בידוד. אפשר אפילו להסתכל על זה כמתנה. כמו שאתה אמרת: סוף סוף אני יכול לנגן, אני לא צריך לסוע ממקום למקום ולקנות. אפשר להתבונן מהמקום הזה, כמה יצירה, כמה התבוננות פנימה, כמה רוחב, כמה ידידות.

איליה: מצד שני, בנאדם נכנס למחשבות, והוא חושב שאם כולם יהיו בבידוד, אז סופרמרקט למשל לא יהיה.

אני הייתי מנסחת את זה קצת אחרת. הוא חושש שאם הוא יהיה בבידוד ולא יהיו בעתיד, ספקולציה כזאת, לא יהיו סופרמרקטים. מה אנחנו יודעים על העתיד? מה אנחנו יודעים על עוד רגע? גם את הקורונה הזו אף אחד לא צפה. גם המחשבה הזאת, אנחנו יודעים שזה מה שיהיה? אנחנו לא יודעים שזה מה שיהיה. המחשבה היא מה שמפחיד אותנו.

הכוונה היא להיות הכי פרקטי בעולם. כשאנחנו לא בתוך מצב של פחד, בעתה, דאגה, יש לנו הרבה יותר אנרגיה חופשיה לעשות את הדבר שצריך. כשאנחנו מפחדים אנחנו די משותקים, כל האנרגיה שלנו הולכת על הדבר הזה. הכוונה היא לא להיות במצב של "לא אכפת לי", אלא לחשוב מה הדבר המיטיב לעשות. שוב ושוב לחזור לרגע הזה, ולפעול את הפעולה הנכונה פרקטית, את מה שצריך לעשות, עם מיינד שהוא פתוח, משוחרר. שמסכים להסתכל על הדברים אחרת, שמסכים להיות בלא ידוע.

אני רוצה להציע התבוננות אחרת על מה שקורה לנו. הרבה אנשים נכנסים לבידוד. אנחנו פוגשים אי וודאות מאד גדולה, המיינד מתחיל לרוץ לכל מיני כיוונים. עם יד על הלב, אם נסכים להתבונן על זה, נראה שרוב המצוקה שלנו נובעת לא מהדבר עצמו אלא על המחשבות שלנו עליו. המילה קורונה נהייתה דבר מאד מאיים, בעיקר בגלל שאנחנו לא יודעים מה יקרה. איזה אסונות הולכים לקרות, ומה יקרה לי אם אני אחלה.

איליה: הכל מאד ברור. השאלה איך בנאדם מיישם את זה כשהוא נמצא בתוך הפאניקה, בתוך הבידוד עצמו.

אז גם הפאניקה, יש לה פיקים. יש רגעים עם יותר פאניקה ורגעים יותר רגועים. מה הופך רגע לרגוע? תשים לב, המחשבות שלנו לגבי מה יהיה, הופכת פאניקה לפאניקה. פאניקה היא תרחישים איומים שיכולים לרוץ לנו בתודעה כשההווה שלנו בסדר גמור. אבל מה קורה עכשיו? אפילו אם אנחנו חולים. אז יש תחושה לא נעימה בגוף. אולי יש חום. אולי יש שיעול. אבל מה שעושה את זה באמת נורא קשה ולפעמים אפילו בלתי נסבל זה החרדה ממה יהיה, או החרטה לגבי העבר. למה נסעתי לשם, לא הייתי צריך. אנחנו יכולים להכנס לספינים של חרטות על מה שהיה.

הבידוד הכפוי הזה הוא בעצם הזדמנות נהדרת לתקן משהו שהתבלבל לנו במיינד. וזאת הגישה שלנו לחיים.

איליה: את אומרת שבעצם המחשבה שלנו יוצרת מציאות. אנחנו נכנסים לפאניקה, היסטריים, אז אנחנו אומרים, בואו נייצר מצב רגוע.

לגמרי. זה הכל מתחיל ונגמר באופן שבו אנחנו מתייחסים לדברים. המיינדפולנס מאד עוזרת לנו פה כי היא מזמינה אותנו במקום לחפש אשמים בחוץ, לעשות את זה פנימה. איך אני יכולה להתבונן על זה אחרת? במקום בעיה להתבונן על זה כסיטואציה. זאת הסיטואציה שעכשיו קיימת. מה הדבר המיטיב לעשות? להתגלגל במחשבות על מה יהיה, חששות, חרטות לגבי העבר, או שניה מה אני יכולה לגלות כאן עכשיו, ממש בחדר הזה, בבית הזה, בסיטואציה הזאת.

אם אנחנו בבית עם אנשים אחרים אולי נגלה אותם פתאום. שכחנו שהם אנשים מעניינים, שהשיחות יכולות להיות שיחות פנים אל פנים, עיניים מול עיניים. אם יש איתנו עוד מישהו, אנחנו יכולים לפגוש אותה או אותו אחרת. על אחת כמה וכמה לפגוש את עצמנו. במקום לנסות להעביר את הזמן, כאילו הזמן הוא משהו שצריך להפטר ממנו עד ש. עד שמה? עד שנוכל עוד פעם לקנות משהו ולקבל סיפוק? אולי הסיפוק הוא כבר כאן ועכשיו, ואנחנו רק צריכים לגלות את הדרך.

איליה: יש כלים שאת יכולה לתת לאנשים איך לתרגל את המחשבה הזאת?

זאת בדיוק השאלה המעניינת, איך אנחנו משנים את התודעה שלנו מתודעה של פאניקה, של חוסר, של כלא, לתודעה של רוחב, של שמחה. בדיוק התרגולים של המיינדפולנס יכולים לעזור. בעצם מה שהם עושים, הם מחזירים אותנו לכאן ולעכשיו בלי המחשבה שהכאן והעכשיו הזה הוא הרבה פחות טוב מהשם והאחר כך שהולכים לקרות.

 

מרחב ההתנדבות ותמיכה בזמן קורונה

התרופה לפחד היא אהבה, נתינה, ראיית הטוב זמן של קושי הוא גם זמן לחיבור דרך נתינה וקבלה

מרחב ההתנדבות ותמיכה בזמן קורונה

התרופה לפחד היא אהבה, נתינה, ראיית הטוב זמן של קושי הוא גם זמן לחיבור דרך נתינה וקבלה

סגירת תפריט

הרשמה לשידור לייב

קישור לזום

תודה שנרשמת

תודה שנרשמת למפגש שלנו.
מצורף לינק לכניסה דרך אפליקציית זום:

קישור לזום