שלום, מרחב "תודעה בריאה" הופק מתוך רצון לתמוך בכל מי שסובל מדאגה, לחץ, פחד, ורגשות קשים אחרים בצל משבר הקורונה. האתר נבנה על ידי מתנדבים מעמותת מינדפולנס ישראל, ארגן רוטרי ומרכז מיינדפולספייס. כל המורים מלמדים בהתנדבות.

תכנים נוספים שיכולים לעניין אותך

מי שיש לו אור בתוכו – לא יפול בחושך

שיח במסגרת הכנס המקוון אתגרים מכוננים, לצמוח בזמנים של אי ודאות עם ד"ר אורניה יפה ינאי ועם גוני ינאי יצחקי.ניתן למצוא את תמלול ההרצאה בלשונית "מידע נוסף".
ד"ר אורניה ינאי

ד"ר אורניה יפה ינאי

פסיכולוגית תעסוקתית וקלינית בכירה, מרצה ויועצת בארץ ובחו”ל. מומחית באבחון, ליווי וטיפול ביחידים, משפחות, עסקים ואנשי מקצוע במסעותיהם לקראת זיהוי חזון העשייה שלהם ומימושו. מחברת הספר "לכל אדם יש שביל" ושותפה במרכז שהקימה על שמו.

גוני ינאי יצחקי

מנהלת המרכז “לכל אדם יש שביל”. יועצת ומטפלת באנשים עם שאלות ומשאלות קריירה והגשמה עצמית. בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית קלינית. לימודי המשך בטיפול

מתמללת: מאיה אנוך

אז שלום לכולם

שלום, שלום לכולם, שלום לך, גוני

שלום, אורניה

לפני שנציג את עצמנו, הנושא שאנחנו משוחחות עליו היום אתכם הוא "כשלאדם יש אור הוא יוכל לשאת את החושך" ומה קורה לזהות המקצועית שלנו ולזהות בכלל בימי הקורונה ואם אבדה לנו הזהות.

אז, נתחיל בלהציג את הזהויות של עצמנו או לפחות חלק מהזהות שלנו
שמי דר' אורניה יפה ינאי. אני אמא של גוני ינאי-יצחקי, אנחנו ביחד הקמנו את מרכז "לכל אדם יש שביל", שהוא מרכז לאבחון, יעוץ וטיפול בקריירות. אני בנוסף הקמתי יחד עם דר' דב ינאי את "מכון אדם מילוא". אני פסיכולוגית קלינית ופסיכולוגית ארגונית-תעסוקתית, יועצת קריירה, מכוונת אנשים בייעודם בארץ ובעולם, כותבת. כתבתי את רב המכר "לכל אדם יש שביל" ומאוד מאמינה שלכל אדם יש שביל ולכל אדם יש ייעוד.

אז, גוני ינאי-יצחקי, גם בת של אורניה, פה לידי, וגם דב, אבא שלי. עובדת סוציאלית קלינית, מטפלת זוגית ומשפחתית ומלווה אנשים בשאלות, משאלות, קריירה, ייעוד.
אז, אנחנו נתחיל דווקא מצ'ארלס דרווין, שמדבר על איך שורדים הכי טוב או איך מתמודדים הכי טוב והוא אומר לא החזק ביותר או האינטליגנטי ביותר הוא השורד, אלא זה שהגיב בצורה הטובה ביותר לשינוי ואנחנו, בעצם, נמצאים באיזושהי תקופה שיש המון המון שינויים חיצוניים שנכפו עלינו, איזו שהיא תקופה שהיא חוויה של הרס, של חורבן, של בלגאן וגם לצד זה הרבה הזדמנויות לבנייה, לעצירה. בטוח חיצונית ואולי זו איזושהי הזדמנות לעצירה פנימית. אז, קצת לחשוב יחד מה אנחנו יכולים להגיד, איך לעזור לאנשים לחזק שרירים של שינוי או להתמודד או לשרוד או לצלוח את השינוי הזה הכי טוב שאפשר.

האמת היא שבמשך כמה שנים, עשור או שני עשורים, דיברנו על זה שהולכת להיות תקופה שדברים יהיו לא ברורים, שיהיה הרבה "לא נודע", שתעסוקות תשתנינה. אני עצמי הרציתי על זה ופתאום, ב"בום" זה נפל עלינו, לא קלטנו את זה קודם אז קיבלנו את זה, אי אפשר לומר ללא התרעה מוקדמת, אבל ללא הכנה שזה יבוא בצורה כזאת דרסטית שמהיום להיום כמעט אדם יאבד את מקום עבודתו, הרבה אנשים יאבדו את מקום עבודתם, יצטרכו לשנות את עבודתם, יצטרכו לשנות בכלל את עיסוקם, יצטרכו לחפש מקורות הכנסה ורב הלא נודע מהנודע ולו רק לגבי משך הזמן שנהיה בו וגם העתיד ויש פה הזמנה, כמעט כורח, לפנות את ה"אני הפנימי", ה"אני הריבוני" שנמצא בתוכנו, שהוא בעצם הטקסט של הפסיכוגנטיקה שלנו: מי אנחנו, מה אנחנו, מה אנחנו רוצים.
בתקופה הקודמת, רק לפני שבועיים-שלושה או חודש, לא כל כך היינו יכולים להיות עסוקים בזה. היו הרבה כיוונים של תעשה ותרוץ ותגשים ויותר וגבוה וחזק ורחב והיום אנחנו שואלים: האם אלה שאלות רלוונטיות בכלל.

אפשר לראות הרבה אנשים, אפילו בשינויים קטנים או קטנים זה עניין יחסי, אבל המון המון גמישות בתוך הקריירה. זאת אומרת, אפילו אנחנו בזהויות שלנו כאמא ובת נפגשות ב"זום" ולא פנים אל פנים ובזהויות המקצועיות אנשים משנים קהלי יעד, משנים מחירים, משנים מוצרים למוצרים דיגיטליים, כלומר הרבה שינויים שיכולים להיות מאוד גדולים כמו להגיד: רגע, יש לי הרבה חלקים בזהות ואולי זאת הזדמנות שיש עצירה כפויה מבחוץ לעשות עצירה פנימית ולהסתכל רגע מה החלקים שיש בי, איזה חלקים אני רוצה לשמור ואיזה חלקים אני רוצה לגדל או לשחרר ומצד אחד יש עצירה חיצונית, אפילו מאה מטר אסור לנו לצאת, ממש עוצר, ואולי העצירה הפנימית זה המרחב שבו יש לנו ריבונות. השב"כ, עד להודעה חדשה, לא יכול להיכנס לשם (אנחנו מקווים) אבל בתוך המקום הזה אפשר אולי לחוות יותר שליטה, יותר שקט מהבחוץ ורגשות אשמה שאנשים שגם ככה היו כרגע בתקופה של תקיעות, פתאום הם אומרים: הכל עצר, אז יש לי לגיטימציה לעצירה פנימית כי כרגע לא ברור מה מחכה לי בחוץ.
איך אפשר לעזור לאנשים לחזק שרירי שינוי ולגדל אותם?

ואיך אפשר לעזור להיכנס פנימה, בלי שהייתה הכנה מוקדמת ע"י עבודת זן או כל מיני שיטות אחרות, שאיפשרו לאנשים את זה אבל באמת מתוך עמדה פילוסופית יותר ולא כל כך מכורח המציאות.
זה מזכיר לי סיפור של מישהו שעבדתי איתו, שהיה בצינוק והוא ישב מולי והסתכל עליי שאמרתי שאני כן עושה או לא עושה ספורט והוא אומר לי: אני בצינוק רצתי כל יום 7 ק"מ ואני אומרת לו: איך והוא אומר: במקום. אני עמדתי על כך, אמר, שאף אחד לא ייקח ממני את הריבונות שלי, על החלטות שלי לגבי עצמי בתוך הנסיבות שנקלעתי אליהן. זה גם מזכיר לי את כתביו של נלסון מנדלה, שכתב את יומניו מבית הכלא והוא אמר: הייתה לי הזכות שכלאו אותי ונפשי חופשיה לכתוב ולחשוב, בעוד שאשתי צריכה לגדל ילדים, להיות בתוך הקרבות, ואנחנו יודעים שהיא נפלה הרבה פעמים, ואני אומר: אני בתוך הלוקסוס של העולמות הפנימיים. מה שהיום אנחנו קוראים "פסיכונאוט", אני יכול לטייל במרחב הפנימי שלי ולגלות אותו ולמצוא בו עניין.

אני רק מוסיפה שחלקנו, כמוני, אנחנו גם כלואים בצינוק אבל אנחנו עם הילדים ובן הזוג שזה בכלל תקופה מאתגרת גם במישורים האלה, איך אנחנו גם מגדלים את הקריירה וגם שומרים ומגדלים את הבית וגם הזדמנות להיות זמן ארוך ביחד ולגלות עוד כישורים, עוד זהויות בתוך כל אחד מאתנו שאולי במירוץ לא כל כך שמנו לב אליהם.
אני ממשיכה את ההתייחסות אל האור והחושך שדיברנו עליהם קודם ואני הולכת רגע לויקטור פרנקל, שמספר גם בספר "אדם מחפש משמעות" וגם בכלל בכתיבה שלו ובצורת ההתייחסות שלו על סיטואציות קשות כמו מחנות ריכוז וויקטור אומר: בכל מצב בחיים יש תכלית ושימוש ועל האדם לחתור בכל מצב חיים לחיפוש משמעות.
אם יש כזה חושך מבחוץ אז אולי עם המחשבות שלנו איך אפשר לשמור על האור הזה מבפנים גם אם זה כרגע פנס או נר קטן. דיברנו קודם בינינו שאם היה מעקב כמו שיש מעקב על חולי הקורונה, כמה אנשים בתקופה הזאת חולים או נשאים או נדבקים בדיכאון, בחרדה, בייאוש אז המספרים היו אסטרונומים וזאת מגיפה לא פחות מפחידה: הייאוש, החושך.
חלק מהעבודה שלנו היא מצד אחד לייצר גמישות ולייצר איזושהי ריבונות על השינויים איפה שאנחנו יכולים ולשמור על חלקי הזהות שלנו ואולי לגלות חדשים ומצד שני, באמת, איך שומרים על האור, איך שומרים על הפנס, איך אפשר לעזור לאנשים בלא לתת לחושך להשתלט.

אחת התופעות המעניינות שיש רצון של אנשים לעזרה הדדית, להרגיש שהם יכולים לעזור לאחרים ודרך זה להיעזר. וכבר נוצרים כל מיני פורומים וכל מיני מסגרות, שכרגע הן חינמיות וטוב שככה, אבל אנשים מתאמנים במשהו חדש שקודם לא היה להם, גם לא היה לנו פנאי לקרוא אנשים אחרים, לחשוב על דעות שונות וגם אנחנו מתאמנים בנתינה מסוגים שונים, במחירים אחרים, ללקוחות אחרים, בפגישות "זום", במוצרים דיגיטליים, במקום פנים אל פנים.

הייתי נותנת כמה טיפים לגבי עבודה פנימית, למשל בנושא שינוי:
אחד הדברים שעוזרים הוא אם אתה או את יושבים עם עצמכם ומבררים את מערכת היחסים שיש לך עם שינוי, כמו שיש לנו מערכת יחסים עם ילד, עם הורה, עם מדינה, יש לנו מערכת יחסים עם שינוי.
יש אנשים שאומרים: אל תזיזי לי את הגבינה, וזה מה שאני יודע וזה מה שטוב שלי
"שבעלי לא ייכנס לי למטבח" או "שאשתי לא תפריע לי כשאני מבשל"
זה גם נושא לחקירה האם באמת היו לי שינויים בחיים שהיו לטובה, האם היו לי שינויים שמנעתי ולמה מנעתי אותם, האם היו לי שינויים שעשיתי ומה היו התוצאות שלהם. זה ממד אחד.
ממד שני הוא המערכת המשפחתית שלי- כיצד היא התייחסה לשינוי. האם אצלנו במשפחה, ואנחנו ארץ של מהגרים, איך היו השינויים מארץ לארץ – האם חלק מהמהגרים נפלו והיה להם קשה מאוד להסתגל למדינת ישראל, בעיקר גברים.

אנחנו בעצם במעין סוג של הגירה דיגיטלית, בתקופה של הגירה דיגיטלית. הוגלינו לביתנו והוגלינו למערכות יחסים דיגיטליות, שהן חדשות לנו באינטנסיביות כזאת וכנראה שהרבה מאוד אנשים ומעסיקים לא יחזיקו כל כך הרבה אנשים פיזית, שהם נמצאים על הכבישים וכוליי וכוליי וכוליי
אבל אני נזהרת מאוד מראיית עתיד ולכן אני אומרת: ההווה הוא כבר אימונים לבדוק איך אני עם מערכת של שינויים איך אני עומד בכישלונות. אני זוכרת שהרציתי על כישלונות ואמרתי: בואו נחנך את הילדים לכישלונות, תפסיקו להגיד להם: טופי יופי.  ובאמת מי שהיום עושה ניסיונות מהירים ואחת מהם זו אני עם ה"זום", כמה כישלונות היו לי בשבוע אני חושבת שלא היו לי בשנה שנתיים שלוש אולי אפילו יותר ואני עומדת בהם, נושמת לתוכן אומרת: בסדר, את דבילית, את לא מבינה ואח"כ אני אומרת: כל הכבוד לך שאת בגילך מנסה ללמוד משהו חדש, ואני משוחחת עם עצמי, מנהלת עם עצמי דיאלוג שיש בו גם חמלה  איזושהי וגם קבלה שאם אני לא אצליח לעמוד בכישלונות ואי הצלחות, אני לא אוכל לעשות שינוי ואני חושבת שזה משהו  שהוא מאוד חשוב גם לילדנו שבעצם כישלון או אי הצלחה זה אומר שניסיתי משהו חדש שלא ידעתי קודם, זה ריפריימינג, זה ניסוח מחדש.

יש פה גם ניסוחים חדשים וגם המון צורך שלנו להתגמש, לפתח שרירים חדשים, להיות בעצירה. אנחנו חברה כל כך לא עוצרת, וגם ללמוד להיות בחושך, כאילו הורידו לנו את השלטר קהילתי פנימי ויש לנו עבודה פנימית לעשות עם היחסים שלנו עם אור וחושך ומה יכול להיות עבורנו פנס או אור בתקופה הזאת. לפעמים זה יכול להיות בהתנדבות או בכתיבה, בקשר, בעבודה כזו או אחרת שאנחנו עושים, לראות איך גם בהיסטוריה התמודדתי עם האור ועם רגעים חשוכים שהיו ואיך אני יכול להיות באזורים חשוכים ואיך אני יכול להיות גם במקומות המוארים, גם אם הם כרגע קטנים ולא כאלה גדולים.
אני רוצה לדבר קצת על הפער הזה בין מצד אחד אנחנו כלואים בבית ונורא לוקליים, נמצאים במקום  של מאה מטר מכאן ולכאן ומצד שני יש תופעה מקבילה שאנחנו חלק מהעולם ,אנחנו מוצאים את עצמנו עוקבים אחרי התקווה של סין, גם הכלכלית וגם הרפואית, אנחנו עוקבים איטליה, זאת אומרת מצד אחד אנחנו ספונים בביתנו ומצד שני פתאום יש איזה קשר דרך המגיפה דרך עולם גדול יותר, ואולי גם תעסוקתית וגם בכלל צריך לחשוב איך לקחת את הלוקליות גלובליות הזאת קדימה בעולם הקריירה.

אני זוכרת כשהתחלתי לתת הרצאות בחו"ל הייתה לי חוויה שבהתחלה היו בה הרבה פחדים
אני מרצה בשפה זרה, במדינות שונות, בתרבויות שונות ודי מהר לשמחתי הגדולה גיליתי ש"סדנא דארער חד הוא" שבאמת האנשים לגבי נושאי קריירה, ייעוד, קשר עם הורים, עצי התעסוקה המשפחתיים, מאיפה אנשים באים, לאן הם הולכים, כל כך דומה, לפחות במקומות שאני הייתי, שזה גם באסיה, בסין, מזרח אירופה, גם באירופה וגם באמריקה, אין הבדל גדול, המנגנונים הנפשיים הם מאוד דומים.
והייתי שקוקה לאיזושהי הרחבה פנימית שלי להסתכל על העולם מצד אחד על גדול יותר ומצד שני לראות בו זמנית שהעולם הוא קטן ושאנחנו בני האדם כל כך דומים אחד לשני והמנגנונים שלנו דומים והנה עכשיו ה-ראיה, אין הבדל באתגרים שהאנשים בכל התרבויות לפחות המערביות וגם במזרח עומדים בפני שאלות לגבי המשך החיים והמשך הניהול של ההתנהלות שלנו בחיים

ואולי זו הזדמנות אצל חלקנו לפתוח את מה שאנחנו, בגלל שאנחנו דומים, גם למקומות אחרים כי אם עד היום עבדתי רק עם ישראל, כמו שככה שיתפת, אז אולי אני יכול לעשות את אותם הדברים במקומות אחרים בעולם שהקורונה כבר נרגעה בהם או פחות פגעה בהם, אולי אני יכול למכור את השירותים או המוצרים שלי בחו"ל.
אנחנו מצד אחד בתוך הבית ומצד שני נפתחים ליכולת להיות במקומות אחרים בעולם גם מבחינה תעסוקתית, לעבוד מתוך הבית לאזורים אחרים בעולם, פתוח יותר.

למשל, הייתה לי פגישה ב"זום" עם שף, שהוא מהמפורסמים שיש לנו והוא אמר: אני לא יודע שום דבר, רק להיות שף והמסעדות שלי נסגרו ואין לי כלום ובשיח שלנו, אחרי קצת עבודה פנימית שלו, היה ברור שהוא יודע הרבה יותר מאשר להיות שף. הוא יזם, הוא לימד שפים, הוא ניהל, בנה ארגון, הוא יודע עסקים, יותר טוב פחות טוב, הוא מכיר תרבויות הוא מכיר רצפטים של תבשילים שונים, הוא יודע לדוורר אותם, הוא יודע להופיע במדיה, הוא יודע יחסי ציבור. זאת אומרת יש פה הרחבה של הרבה מאוד תחומים, שנמצאים בתוך מה שנחשב קודם או קיבל כותרת של מקצוע אחד, עכשיו זה לא ייעשה בלי חקירה שאני סקרן לדעת מה יש לי עוד, כאילו יש לי מחסן והרבה אנשים אומרים היום אני עושה סדר במחסנים. אני מדברת על סדר במחסנים הפנימיים, כי במחסן הפנימי שלנו יש אין סוף אוצרות ואלה שהיו שם כמו הגורואים הגדולים, כשמשה הלך לסיני הוא הלך להיות לבדו ולא הייתי שם אבל אני מתארת לעצמי שרוב התהליך שלו היה תהליך פנימי ולא הכל אלוהים לחש לו על אוזנו, הוא לפחות היה צריך להכין את עצמו לקלוט או להמציא או שניהם והוא בא ולא קיבלו אותו והוא שבר את לוחות הברית והוא חזר עם משהו שמתאים יותר.
בואו נלמד, היום אנחנו כולנו משה רבנו והארי קרישנא והגדולים שהיו ואושו מפני שאנחנו צריכים להמציא את עצמנו מחדש. אולי עוד משפט – העולם שיהיה קרוב לוודאי שיהיה פחות כזה שיגיד לאנשים מה לעשות כמו שעשינו קודם בטיפולים שונים ובתיקשורים שונים וקואוצ'ים שונים. אנחנו נצטרך לעזור יותר לאנשים להוציא את זה מעצמם. וזה סוג אחר של התערבות, עזרה ועבודה ייעוצית, שככל שניטיב לעשות אותה עם עצמנו נדע לעשות אותה גם עם אחרים.

אני חושבת גם על אמונה. על בני ישראל, אנחנו תיכף בפסח, על בני ישראל שהלכו 40 שנה במדבר בשביל איזה יעד שהם דמיינו אותו והם בכלל לא ידעו ולא ראו, הכל היה בחזון, לאן הם הולכים? לארץ ישראל. ואנחנו לא קרובים לארבעים שנה במדבר אבל אנחנו כן בתקופה של חוסר וודאות וצריכים לעבור את המדבר הזה ולזכור שבסופו יהיה משהו. הוא כנראה יהיה קצר יותר ממשברים גדולים שהיו בהיסטוריה אבל הוא גם לא קטן
אני רוצה להתייחס לעוד משהו, שבשנים האחרונות הייתה בארץ ובכלל בעולם המערבי מגמה מאוד ברורה של יותר ויותר עצמאים, פחות שכירים באופן יחסי, והשוק של עצמאים ובעלי עסקים קטנים ובינוניים גדל ויש פתאום שאלה כי מצד אחד זו האוכלוסייה שמשלמת המון כספים למדינה ומצד שני הם, אנחנו, מוצאים את עצמנו בלי שום תמיכה מהמדינה ויש שאלה נורא גדולה איך אנשים עצמאים ובעלי עסקים קטנים ובינוניים ישרדו את המשבר הזה.

כאן אפשר להוסיף, בכדי שנהיה בדיאלוג בין החושך לאור, שבכל זאת עצמאים הם גמישים יותר, אין להם ארגון גדול מאחוריהם שעד שמזיזים אותו לוקח תזוזתו של פיל, אלא קיימת יותר גמישות.

או שמי שלא מספיק גמיש יהיה חייב לפתח גמישות.

והנה פשרה –  אנחנו עושים את זה דרך "זום", אנחנו מטפלים דרך "זום", יש בזה הרבה דברים שאינם בפגישה האישית. ולעומת זאת יש דברים חדשים שאנחנו מגלים כמו עירנות מאוד גבוהה לתנועות העיניים, למבע הפנים, דברים שפחות היינו עסוקים בהם קודם והיום הופכים למרכז ולכן מאוד חשוב גם הגמישות וגם הפשרה או לא הפשרה – אלא בניית קריטריונים אחרים להצלחה. אני לא אוהבת את המילה פשרה כי פשרה זה חצי כוס תה, חצי כוס קפה, ביחד מהולים, זה לא טעים.
אבל אם פשרה זה יכולת לראות שהקריטריון להצלחה הוא לאו דווקא אחד, אלא יש פה כמה קריטריונים זה כמו שלפעמים לגבי ילד מוגבל או ילד שאיננו לפי הציפיות שלך אתה לא עושה פשרה אתה פשוט לומד ,בלשונו של יעקב רז, אתה לומד להכיר את הילד שיש לך וזו איננה פשרה וזו איננה טעות ואיננה תיקון. ותיקון, כן ,לראייה שלך לגבי הדברים ושימו לב שאנחנו כל היום מתקנים את ההסתכלות שלנו, קודם עשיתי את זה ככה ועכשיו אני עושה את זה ככה, את יודעת מה? זה לא כל כך נורא.

המרחב הזה שבין אנשים שאומרים אנחנו מפחדים שנהיה רעבים לפת לחם ובין, אני מקשה עלינו, כי יש אנשים שאומרים: מה מדברים משמעות ואור ואולי: מי פנוי לזה? אני צריך לדאוג לפת לחם. איך אפשר לחבר בין פת הלחם, בין הצורך של אנשים להתפרנס לבין המשמעות, הייעוד, התשוקה, החלקים האלה. איך אפשר לחבר ולדאוג לשניהם?

אני זוכרת לפחות לפני המבול, הקורונה, דיברנו, ואני לא היחידה, שהרצנו ודיברנו על כ שישנו "כורח המיצוי", שאומר שאתה חייב להיות איפה שאתה הכי טוב. זה לא משהו שכדאי וטרנדי ולא באופנה ולא לוקסוס, לא. זה כורח. ולכן אנשים יצטרכו להמציא את עצמם להמציא דברים שמתוכם יגלו שאת זה הם יודעים לעשות. אם נדבר על לפני הקורונה זכורות לי נשים שעברו חוויה מאוד קשה עם טיפולי פוריות או ניתוח קיסרי, פיתחו מיומנות. אם אתה עובר בפרדס חנה, אל תעברו עכשיו – אחרי הקורונה, תראו שלטים: דולה מומחית לפני, תוך כדי ואחרי ניתוח קיסרי, דולה מומחית לליווי משפחות והורים אחרי לידה שקטה. דולה מומחית לטיפול וליווי של נשים בהפריות וכוליי. אלה מקצועות שלא היו, אף אחד לא חשב על הצורך הזה בכלל. כך שחלק ממה שיקרה הוא שיעלה דיוק הצרכים של הציבור ויחד עם זה יעלה הדיוק של האנשים שימצאו איזשהו פתח, איזשהו צורך שהם יודעים לענות עליו ואולי תוך כדי החוויה של הצינוק שאנחנו נמצאים בו כרגע עלה צורך איך לטפל בבעיה מסוימת של הילד, איך לעשות את הזוגיות אחרת, איך משנים חשיבה, איך משנים התכווננות, איזה תרגילים אפשר להמציא עוד שלא היו איך אנחנו משנים כוונה.

נעשה רגע סדר, כי יש כמה אפשרויות. אחד זה באמת להיות עם החלקים שהם שלי ולגלות שאני מאוד אוהב אותם ולראות איך אני יכול להתגמש בתוכם ולראות איך אני מצליח או להתפרנס מהם או לעשות אותם בהתנדבות לתקופה אבל אני בעצם חוקר ואני מאוד שלם או רוצה לשמור על מה שקיים לי וחלק אחר זה אנשים שיקחו את העצירה הזאת ויעשו עצירה פנימית ויגלו דברים יותר מדויקים או זהויות נוספות בתוך קהילת הזהויות שיש בתוך כל אחד מאתנו ויכול להיות שיהיו אנשים שיעשו בתקופה הקרובה פיצול בין פרנסה לבין הגשמה או ייעוד ויתנו לזה תקופה להיות במפוצל: מכאן אני מרוויח כסף ואת החלקים של ההגשמה אני עושה בכתיבת בלוג, עם החברים, בהתנדבות, בהורות.
אלה הם בעצם שלושה מודלים שאנחנו יכולים לראות שהקורונה תוביל את האנשים להיות בתוכם.

כמה מלים לסיום – איך היית רוצה לסיים? מה היית רוצה להגיד?

הייתי רוצה להגיד שאני כל בוקר נמצאת במדיטציה, כמובן ב"זום", ואחד הדברים שהתחלנו לעבוד עליהם זה התחושות של הגוף. ודאי אתם גם בין הקריאה שלכם בכל מיני חומרים לגבי הקורונה מבינים שהחיסון של הגוף והיכרות עם הגוף והשליטה בגוף היא בוודאי עוזרת כנגד מחלות ואני מגלה כל בוקר מחדש היכרות לגמרי אחרת שאיננה באה דרך התעמלות של הגוף שלי, של חלקים, של תחושות שכמו שאומר המורה עוד אין להם שם ואין להם אפילו מיקום מדויק אבל אני מגלה עולם שלם שלא ידעתי ואני תלמידת זן כמעט 15-20 שנה.

ואני אומרת ששלושה דברים אני יכולה להגיד:

אחד – לדאוג ליותר ויותר בהירות של חשיבה ושל חקירה ושל הבנה של הדברים שאנחנו חוקרים ומסתכלים עליהם.

דבר שני – בניית מרחב הרבה יותר גדול, מה שגוני אמרה לגבי חוץ לארץ, אבל גם לגבי היכולות שלי "האני שלי", האפשרויות שלי. קודם התכתבתי עם 10 איש, עכשיו אני מתכתב עם 50. וואו, איזה
רוחב.

והדבר השלישי, שחשוב לא פחות שדיברנו בקשר לטעויות ולדברים שאנחנו עושים באופן מסורבל וחדש  כמו שאני ב"זום", הוא compassion – חמלה ואהבה כי זה נשמע קלישאה אבל יותר ויותר אנחנו רואים שאהבת האדם לעצמו, לאחרים וכבוד לעצמך שיש בתוכך אוצרות ואתה תמצא ואתה תדע ואנשים יעזרו לך ואתה תלמד להיעזר, זה בעצם הפתרונות או אבני היסוד שאני מאמינה בהם כאיזשהם מורי דרך.

 

אז אנחנו רוצות לאחל שתשמרו על האור, הפנס, הנר, האור הנפשי, הגופני, התעסוקתי
שנשמור כולנו על האור ותודה רבה ודרך צלחה לכולנו.

 

 

 

 

.

מרחב ההתנדבות ותמיכה בזמן קורונה

התרופה לפחד היא אהבה, נתינה, ראיית הטוב זמן של קושי הוא גם זמן לחיבור דרך נתינה וקבלה

מרחב ההתנדבות ותמיכה בזמן קורונה

התרופה לפחד היא אהבה, נתינה, ראיית הטוב זמן של קושי הוא גם זמן לחיבור דרך נתינה וקבלה

סגירת תפריט

הרשמה לשידור לייב

קישור לזום

תודה שנרשמת

תודה שנרשמת למפגש שלנו.
מצורף לינק לכניסה דרך אפליקציית זום:

קישור לזום