שלום, מרחב "תודעה בריאה" הופק מתוך רצון לתמוך בכל מי שסובל מדאגה, לחץ, פחד, ורגשות קשים אחרים בצל משבר הקורונה. האתר נבנה על ידי מתנדבים מעמותת מינדפולנס ישראל, ארגן רוטרי ומרכז מיינדפולספייס. כל המורים מלמדים בהתנדבות.

תכנים נוספים שיכולים לעניין אותך

סגנונות רגשיים במוח ואיך הם מעצבים את היחס שלנו לעולם ולעצמנו

שיחה של דר' נועה אלבדלה על ששת הסגנונות הרגשיים במוח והדרך שבה הם מעצבים את היחס שלנו לעולם ולעצמנו. ניתן למצוא את  תמלול השיחה, השאלון, המצגת וקישורים למרכז סגול ולפודקאסט בלשונית "מידע נוסף"

ד"ר נועה אלבלדה

חוקרת מוח במרכז סגול למוח תודעה, המרכז הבינתחומי הרצליה וחברת הצוות המוביל של תוכנית בית ספר סגול ללמידה חברתית-רגשית מבוססת מיינדפולנס.

מרכז סגול – אתר – http://www.sagolcenter.org.il/

מרכז סגול – פייסבוק – https://www.facebook.com/sagolcenter/?ref=aymt_homepage_panel

פודקסט מגדילות ראש – http://www.sagolcenter.org.il/?page_id=16737#dav10

שאלון אישיות המוזכר בסרטון – https://bit.ly/2RckWFw

מצגת ההרצאה

 

תמלול

ערב טוב לכולכם ולכולכן, אני באמת שמחה להיות פה שוב ושמחה שהזמינו אותי. אנחנו הולכים לדבר היום על מוח ורגשות וספציפית על תיאוריה שנקראת תאוריית הסגנונות הרגשיים שמי שפיתח אותה הוא חוקר מוח בשם ריצ'י דיווידסון, והתיאוריה הזאת בעצם מנסה להבדלים בין אנשים בתגובות הרגשיות שלהם לעולם ולמציאות ולעצמם.

הצ'אט אצלי פתוח אז אתם מוזמנים תוך כדי ההרצאה לשאול שאלות בצ'אט ואני אתייחס אליהן ואני אתן לכם אה.. אתם תראו כבר בשקפים הראשונים מקורות להעמקה, אם ההרצאה הזאת ממש מצאה חן בעיניכם ואתם רוצים לקרוא יותר על התיאוריה אז אני אפנה אותכם למקומות שאליהם אתם יכולים לגשת. אז לפני שממש נתחיל אני בקצרה אספר לכם על 'מרכז סגול' ואני בכוונה מקצרת כי אני מניחה שהרבה מכם הייתם איתי בהרצאה בשבוע שעבר ואני לא רוצה לייגע אתכם אבל אם בכל זאת יש פה אנשים שלא היו איתנו שבוע שעבר אז אני אגיד בקצרה שהמרכז שלנו שייך ל'בית הספר לפסיכולוגיה' ב'מרכז הבינתחומי' בהרצליה ואנחנו עושים שלושה דברים עיקריים. הדבר הראשון זה לעשות מחקרי מוח, אני חוקרת מוח וכל האנשים שעובדים אצלינו הם חוקרי מוח יש לנו מעבדה ואנחנו עושים כל מיני ניסויים במעבדה עם כלים לחקר מוח כשהשאלה העיקרית שאנחנו שואלים זה 'איך אנחנו יכולים באופן מכוון לטפח את המוח שלנו' מתוך הבנה שמוח בריא זה תודעה בריאה ותודעה בריאה זה גוף בריא, כי מוח תודעה וגוף זה שלושה דברים שמחוברים אחד לשני. אז אלו סוג השאלות שאנחנו שואלים במחקרים שלנו. אנחנו כמובן מעבדה שחוקרת את את ההשפעות של מיינדפולנס על המוח ועל התודעה אז אחד הכלים שאנחנו מסתכלים עליו ככלי לאימון המוח ולטיפוח המוח זה תרגולי המיינדפולנס. חוץ ממחקרים ומעבדה אנחנו גם עושים פעילות חברתית שרובה מתנקזת אל תוך מערכת החינוך הישראלית ויש לנו תוכנית שנקראת 'תוכנית בית ספר סגול' שבמסגרתה אנחנו נכנסים לבתי ספר ועובדים עם ההנהלה והמורים ודך המורים גם עם התלמידים בעצם על ההטמעה של לימודי מיינדפולנס ומה שנקרא למידה חברתית רגשית בשביל להפוך את בית ספר למרחב שמאפשר התפתחות אופטימית ושגשוג של כל מי שנמצא שם גם מורים ומורות וגם תלמידים ותלמידות. אתם מוזמנים לחפש בפייסבוק יש לנו עמוד חדש תוכלו למצוא אותנו. ואנחנו עושים הרבה מאוד הפצת ידע מול הקהל הרחב במסגרת הזאת אני עושה המון הרצאות וכל הזמן מקליטים פודקאסטים וסרטונים שנמצאים באתר שלנו כשהמטרה היא באמת לקחת ידע מהמוח ולהוציא אותו החוצה ולעזור לאנשים להשתמש בידע הזה בשביל לחיות בצורה יותר מיטבית ומיטיבה גם עם עצמם וגם עם האנשים שסביבם. בשקף האחרון של המצגת תהיה הפנייה לאתר שלנו וליוטיוב ולפייסבוק אבל כאמור פשוט תחפשו 'מרכז סגול למוח ותודעה' בפייסבוק או 'מרכז סגול למוח ותודעה' בגוגל ותוכלו למצוא אותנו דיי בקלות. 

אוקיי אני מקדימה כמו שהבטחתי ונותנת פה הפנייה לחומרים שדרכם אפשר להעמיק בתוך התיאוריה שנדבר עליה היום אני בכוונה שמה בהתחלה כי אם אני שמה בסוף אני תמיד שוכחת להגיע לזה. אז בעצם מה שאני אתאר לכם היום מבוסס על ספר מאוד מוצלח שיצא בשנת 2012 ונקרא the emotional life of your brain זה בעצם ספר שכתב ריצ'י דיווידסון, אותו חוקר מוח שפיתח את התיאוריה. אפשר לקנות אותו באמזון או בכל חנות ספרים מקוונת. הוא לא תורגם לעברית אז מי שרוצה לקרוא צריך לקרוא אותו באנגלית אבל הוא ספר שנכתב לקהל הרחב הוא מאוד קריא לא צריך רקע מדעי בשביל לקרוא אותו הוא גם לא ספר נורא נורא גדול אז ממליצה לכם. ובנוסף אם תכנסו לאתר שלנו בכתובת הזאת למטה, אני אשים לכם את זה בצ'אט כלינק שיהיה לכם יותר קל אז אתם תמצאו פודקאסט בעברית שעשיתי יחד עם נאווה, המנהלת שלנו, בעצם לקחנו את הספר הזה והפכנו לפודקאסט של עשרה פרקים אז אתם יכולים גם להשתמש בזה בשביל להעמיק. אוקיי. אז אנחנו מתחילים ובעצם ההרצאה, השיחה שלנו היום, עוסקת בנושא של רגשות ומוח והשאלה הראשונה שצריך לשאול זה האם רגשות זה בכלל משהו שאפשר לחקור אותו בכלים של חקר מוח? ואם הייתם שואלים את השאלה הזאת לפני כ -30 או 40 שנה הייתם מקבלים את התשובה "לא", כי באמת עד לפני 30 או 40 שנה לא היו לנו כלים מתאימים לחקר רגשות לפחות לא מהמבט המוחי. מאז תחילת שנות ה 90 בגלל כל מיני התפתחויות שחלו בתחום של חקר מוח צצו יותר ויותר כלים שמה שמיוחד בהם זה שהם מאפשרים לנו בעצם להסתכל על מוחות אנושיים בזמן אמת כשהבן אדם ער ומתנהג וחי ובעצם להסתכל על מה קורה לפעילות המוחית שלו שהוא נחשף לכל מיני גירויים ובעצם מה שאני יכולה לעשות זה לקחת אנשים, לחבר אותם למכשירים האלה לחשוף אותם לכל מיני גירויים שמעוררים בהם רגשות, זה יכול להיות סרטי וידיאו שאני מראה להם זה יכול להיות תמונות זה יכול להיות צלילים אני יכולה פשוט לבקש מהם לחשוב על כל מיני אירועים מאוד שליליים או חיוביים בחיים שלהם. וכשהם מחוברים למכשירים האלה ועוברים איזשהו סוג של תפעול או הפעלה של רגשות אני יכולה באותו זמן לראות מה קורה להם במוח מבחינת פעילות וככה אני יכולה להתחיל לחבר בין פעילות מוחית לבין תהליכים רגשיים שהם תהליכים מאוד סובייקטיבים כן. בשביל לדעת באמת מה בן אדם מרגיש הוא צריך לספר לי מה קורה בעולם הפנימי שלו , מה הוא מרגיש בגוף איזה רגשות הוא מרגיש. אז יש לי בעצם יכולת לאסוף את המידע הסובייקטיבי הזה מהבן אדם שעובר אצלי עכשיו את הניסוי ובמקביל אני אוספת מידע אובייקטיבי מהסורק שמראה לי מה קורה לו בתוך המוח, אני יכולה בעצם לחבר בין פעילות מוחית לתהליכים סובייקטיבים של רגש. אז יש לנו כלים כמו ה FMRI. שאתם רואים בתמונה משמאל למטה מימין למטה זה עוד סוג של מכשיר שעושה סריקה מוחית שנקרא MEG, מכשיר שעובד על, קולט, סיגנלים מגנטיים מתוך המוח. יש גם מכשיר שנקרא EEG, שזה פשוט קובע שמחברים אלקטרודות למוח והוא קולט פעילות חשמלית שגם בו אפשר להשתשמש. בעצם כל המכשירים האלה שנותנים לי איזושהי תמונה ויזואלית של המוח מאוד מאוד עוזרים לי לחקור גם תהליכים שהם תהליכים מנטליים פנימיים שפעם לא הייתה לי נגישות אליהם בכלים ביולוגיים. חייבת להגיד שעל סמך כל הכלים האלה בשנים האלה יש תחום או תת-תחום בחקר המוח שנקרא affective neru-science, או 'חקר המוח הרגשי' זה בעצם תחום בחקר המוח שמוקדש לחלוטין לחקר הרגשות. כאמור עד לפני 30-40 שנה זה לא היה אפשרי ואם הייתם אומרים לחוקרי מוח שהם צריכים להתעסק עם רגשות הם לא היו מבינים איך אפשר לעשות את זה, אז בהחלט התקדמנו יפה.

אחת השאלות המעניינות שהתחילו להסתכל עלייה בשנים האחרונות, זה מה מסביר את העובדה שלכל אחד מאיתנו יש איזשהו סגנון רגשי ייחודי, זאת אומרת אנחנו מגיבים שונה לכל מיני חוויות שעוברות עלינו מבחינה רגשית והרגשות שאנחנו חווים משפיעים באופן שונה על האופן שבו אנחנו מתייחסים לעצמנו ולעולם. והיום חקר המוח נכנס לשלב שהוא הוא ממש מנסה לחקור את השונות הבין אישית הזאת. ושוב פעם זה משהו שהוא דיי מהפכני כי מחקרים בדרך כלל נעשים על הממוצע, זאת אומרת ברוב המחקרים מסתכלים על מה דומה בין אנשים ופחות על מה שונה ביניהם ובגלל שבאמת חקר המוח התקדם ויש לנו יכולת היום לשאול שאלות הרבה יותר מתוחכמות אנחנו מתחילים לשאול שאלות על שונות בין אישית, לא רק בתחום של רגשות דרך אגב, גם בתחום הקוגניטיבי ובתחום החברתי ובכל תחום שהוא שעולה על דעתכם אנחנו רוצים להתחיל להבין בצורה יותר טובה את המורכבות האנושית, לא רק מה דומה בינינו כבני אדם אלא גם מה שונה ומה הופך כל אחד מאיתנו לסוג של אינדיבידואל. וזה מה שמנסה לעשות התיאוריה של ריצ'י דיווידסון. התיאוריה הזאת מבוססת על משהו כמו 20 שנה של מחקרים שהוא בעצמו עשה. הוא חוקר מאוד ותיק הקריירה המחקרית שלו כבר התחילה לפני יותר מ 20 שנה הוא הקדיש אותה לחקר הרגשות. דרך אגב הוא היום אחד החוקרים המובילים בתחום של מדיטציות. נסתכל גם על ההשפעות של מדיטציה. התיאוריה הזאת זה איזשהו סוג של תוצר של פעילת מחקרית מאוד ענפה ויסודית. חשוב לזכור שזה בכל זאת תיאוריה. עכשיו מה זה תיאוריה במדע? איזושהי סוג של מסגרת שעוזרת לי להסביר את המציאות. יש עוד כל מיני תיאוריות של רגשות זה לא התיאוריה היחידה שקיימת שם בחוץ. אני כן מציגה אותו כי אני חושבת שהיא מסגרת מאוד טובה זאת מסגרת שמסבירה בצורה מאוד מאוד בהירה את ההבדלים בינינו בתחום הרגשי וכאמור היא גם באמת נתמכת על ידי הרבה מחקרים. לא חייבים להסכים איתה יכול להיות שתוך כדי שאני אדבר יעלו לכם כל מיני ביקורות וכולי וזה בסדר. אז רק תזכרו שתיאוריה היא לא בהכרח האמת האובייקטיבית אבל שוב זו איזשהו מסגרת שעוזרת לי להסביר כל מיני תופעות שאני רואה אצל בני אדם ובינתיים התיאוריה הזאת מחזיקה יפה. מצליחה להסביר הרבה תופעות כפי שאתם תיכף תראו. אז הנה ריצ'י דיווידסון אתם רואים אותו פה. יש לו מעבדה מאוד גדולה בוויסקונסין, גדולה ברמה של מאות אנשים ותקציבים של מיליוני דולרים, דברים שחוקרים פה בארץ רק יכולים לחלום עליהם. אז כמו שאמרתי הוא  כבר הרבה מאוד שנים כבר חוקר רגשות. הוא בעצם פיתח תיאוריה שנקראת 'תאוריית הסגנונות הרגשיים' שבאנגלית זה נקרא emotional styles, כן זה ממש תרגום מילולי. התיאוריה הזאת אומרת את הדבר הבא לכל אחד מאיתנו יש מה שנקרא סגנון רגשי. מה זה אומר סגנון רגשי זה איזשהו דפוס התנהגות שאני מייצרת כשאני נתקלת בכל מיני סיטואציות בעולם שמעוררות אצלי את העולם הרגשי. לכל אחד מאיתנו יש סגנון רגשי ייחודי כזה ולטענתו של ריצ'י דייוידסון הסגנון הרגשי מאורגן משישה רצפים או שישה מימדים שאתם רואים אותם פה בגלגל הצבעוני וכל אחד מהממידים האלו או כל אחד מהרצפים האלה יש לו קצה גבוה וקצה נמוך, בגלל זה זה רצף או מימד ואנחנו נופלים באיזשהו מיקום על כל אחד מששת הרצפים האלה והשילוב של כל ששת הרצפים זה יהיה הסגנון הרגשי השלם שלנו. ובגלל שכל אחד מאיתנו בעצם נמצא במקום קצת אחר על הרצפים האלה אז כל אחד מאיתנו יש לו בעצם סגנון רגשי ייחודי. מה שנעשה עכשיו זה בעצם נעבור על כל אחד מהמימדים או על כל אחד מהרצפים האלה ונבין מה המשמעות שלהם מבחינת התנהגות, איך זה נראה בעולם וגם נבין איך המוח מייצר את הרצפים האלה. הגדולה של התיאוריה הזאת היא שהיא לא תיאורי שרק תיאוריה פסיכולוגית של רגשות. רוב התיאוריות הגדולות של רגשות היום הן תיאוריות שהן רק פסיכולוגיות הן בכלל לא מתייחסות למה שקורה במוח. הגדולה של התיאוריה של ריצ'י דיווידסון זה שהיא נתמכית בהרבה מאוד מחקרי מוח והוא בעצם מראה שכל אחד מהרצפים האלה יושב על איזושהי רשת מוחית ספציפית. ובגלל שהמוחות שלנו קצת שונים אחד מהשני אז גם הסגנונות הרגשיים שלנו יהיו שונים. מה שהתיאוריה בעצם אומרת זה שאם אני מסתכלת על הסגנון הרגשי של הבן אדם ברמת ההתנהגות אני יכולה להסיק מזה משהו על איך שהמוח שלו בנוי ומתפקד וגם ההיפך, אם אני מסתכלת על איך שהמוח של בן אדם בנוי ומתפקד אני יכולה להסיק מזה משהו על איך הוא אמור להתנהג בעולם בכל מיני מצבים רגשיים. זה בעצם הרציונל שמאחורי התיאוריה. ואני כבר אגיד אני מניחה שאנשים ירצו לשאול את זה, בסוף אחרי שנכסה את כל הרצפים האלה אנחנו בעצם נגיע לשאלה שבעיניי היא מאוד חשובה "האם הסגנון הרגשי שלנו הוא קבוע".? זאת אומרת נולדתי עם סגנון רגשי מסויים זה מה יש ועם זה אני צריכה להסתדר או "האם אנחנו יכולים לשנות את הסגנונות הרגשיים שלנו ככה שהם ישרתו אותנו בצורה יותר טובה" זה בהחלט שאלה שאנחנו נגיע אליה.

אז אנחנו יוצאים לדרך. אנחנו מתחילים עם המימד הראשון שמסומן לכם פה בצבע ירוק. מימד סופר חשוב בימים אלה וזה המימד שנקרא 'חוסן'. עכשיו לפני כל מימד אני אראה לכם כמה שאלות, וככה תחשבו עם עצמכם. זה לא יהיה שאלות, זה יהיה היגדים משפטים ותחשבו עם עצמכם עד כמה המשפטים האלה נכונים או לא נכונים לגביכם. אלא בעצם פריטים מתוך שאלון שנקרא שאלון הסגנונות הרגשיים והיום אפשר להיכנס ולמלא את השאלון הזה ולקבל סוג של אבחון במרכאות של מה הסגנון הרגשי של כל אחד מאיתנו. בסדר. זה יעזור קצת להבין את המימדים. 

אז הנה המשפט הראשון "אם נהג עוקף פקק תנועה ארוך בו אני תקועה דרך שולי הכביש ונדחף לראש הפקק, בדרך כלל אתנער מזה בקלות במקום להישאר עצבנית למשך זמן רב". תחשבו רגע עם עצמכם עד כמה המשפט הזה מתאר אתכם. מסכימים שזה מתאר אותי או לא מסכים כן. עד כמה זה רלוונטי אליי. משפט שני"אם דוד המים בבית מתקלקל, זה לא משפיע על מצב רוחי באופן משמעותי,  כי אני יודעת שאני פשוט יכולה לצלצל לשרברב והוא יבוא ויתקן את זה" והמשפט השלישי, רגע, הצ'אט מסתיר לי "במסיבה אם אני בשיחה מעניינת אם איש או אישה זרים וכששואלים אותי על עצמי אני מתבלבלת אני נוטה לשחזר את השיחה בראשי גם שעות או ימים מאוחר יותר והפעם לכלול גם את מה שהייתי אמורה להגיד". אוקיי. אז אלה סוג המשפטים שבהם אנחנו משתמשים בשביל לאפיין את הרצף הראשון או את המימד הראשון בתיאוריה של ריצ'י דיווידסון. וזה המימד שנקרא 'חוסן' או 'עמידות', באנגלית זה resilience. כשאנחנו מדברים על חוסן או עמידות אנחנו בעצם מדברים על היכולת של בן אדם להתאושש ממשבר. ופה אני מראה לכם גרף שהוא אמנם גרף תיאורטי אבל זה גרף שמאוד בקלות אפשר לייצר אותו בניסוי במעבדה שבו אני לוקחת שני אנשים ובנקודה אפס אני חושבת את שניהם לאיזשהו גירוי רגשי מטלטל, למשל איזושהי תמונה מאוד מאוד לא נעימה בסדר, תמונה של תאונת דרכים, תמונה של מישהו שמכוון אליהם אקדח משהו שמאוד לא נעים לצפות בו ואני מודדת פה איזשהו מדד גופני שקשור לתחושת הלחץ של בן אדם, נגיד שאני מודדת פה את הדופק. ואנחנו רואים שבשלוש הדקות הראשונות אחרי שחשפתי את הבן אדם לגירוי הרגשי הלא נעים שני האנשים האלה מגיבים בדיוק באותה צורה הדופק שלהם עולה מאוד מהר וזה הגיוני כי אני עכשיו גרמתי להם לאיזשהי תגובה של סטרס, בגלל התמונה הלא נעימה שהראתי להם. אבל אחרי שלוש דקות פתאום מתחילים לגלות הבדלים. הנבדק שמסומן באות B דיי מהר מצליח לווסת את עצמו ולחזור לאיזון ואחרי עשר דקות הוא כבר חזר פחות או יותר למצב השגרתי שלו זאת אומרת התאושש מהר. הנבדק שמסומן באות A אתם רואים שאחרי עשר דקות הוא עדיין לא חזר לנקודת הבסיס שלו וההתאוששות שלו היא הרבה יותר איטית אז אנחנו רואים פה דוגמה למישהו שעל הרצף הרגשי של חוסן הוא גבוה, זה בן אדם B ומישהו שעל הרצף הרגשי של החוסן הוא נמוך וזה יהיה בן אדם A. אז כשאנחנו בעצם מדברים על חוסן כמו שאמרתי אנחנו מדברים על היכולת שלנו להתאושש מאירועים מטלטלים, אנחנו מדברים פה בעצם על היכולת לווסת רגשות או לווסת סטרס, יכולת מאוד מאוד חשובה בחיי היומיום שלנו בטח בזמני משבר. וכשאנחנו מחפשים במוח על מה יושב החוסן שלנו כן, איזה איזור מוחי או איזורים מוחיים כשאני מסתכלת עליהם יכולים להגיד לי משהו על רמת החוסן של האדם אני בעצם מסתכלת על רשת שמחברת בין שני איזורים במוח. האיזור הראשון זה האיזור שמסומן בצבע כחול ונקרא ה'קורטקס הפרה-פרונטלי' וזה בעצם החלק הקדמי ביותר של אונת המצח שלנו, זאת אומרת שאם אני שמה יד על המצח זה החלק של המוח שנמצא מתחת ליד שלי. האיזור השני שאני מסתכלת עליו זה איזור שנקרא ה'מיגדלה', קצת יותר בעומק של המוח. וזה בעצם איזור מאוד בולט במערכת הרגשית שהתפקיד שלו, בין השאר, יש לו הרבה תפקידים, אבל התפקיד שאני מתייחסת אליו פה זה לזהות איזשהי סכנה. זאת אומרת לזהות שיש איזשהו גירוי מאיים להרים סוג של דגל אדום ולגייס את הגוף לתגובת חירום בשביל להתמודד עם האיום הזה. אוקיי. עכשיו מה הקשר בין שני האיזורים האלה לבין חוסן? הקורטקס הפרה-פרונטלי הוא איזור של שליטה ובקרה והוא איזור, אחד האיזורים העיקריים במוח האחראים ליכולת שלנו לווסת את עצמינו גם מבחינת רגשות וגם מבחינת התנהגות. אז נגיד שאתם עכשיו עומדים בסופרמקט, עכשיו לא כי אי אפשר ללכת לשם, אבל נגיד שאנחנו בזמני שגרה. אתם עומדים בסופרמרקט, יש תור ארוך ואתם נורא עייפים ומתים כבר לסיים את הקנייה וללכת הבייתה. והאישה שלפניכם עומדת שם ופתאום הקופאית אומרת לה "תקשיבי יש מבצע, אם תקחי שלושה מהשמפואים האלה תקבלי את הרביעי בחינם" והאישה אומרת "טוב אז רגע אני רק הולכת להביא". ואז אתם יודעים שעד שהיא הולכת להביא ותחזור אתם עומדים שם בתור עשרים דקות ומחכים. אתם נורא נורא מתעצבנים, מה מונע מכם לקחת את העגלה של האישה הזאת ולהפוך אותה ולהתחיל לצרוח על הקופאית שנמאס לכם וכולי? בהנחה שאתם לא עושים את זה,כן. בהנחה שאתם מצליחים להתאפק הקורטקס הפרה-פרונטלי שלכם מתחיל לעבוד ועוזר לכם בעצם לווסת את הרגשות ולווסת את ההתנהגות כדי שתוכלו להתנהל כפי שמקובל. אז זה בעצם איזור של שליטה ובקרה והוא בעצם מחובר להמיגדלה, שהחיבור הזה הוא חיבור מעכב. מה זאת אומרת חיבור מעכב? זה אומר שכשהקורטקס הפרה-פורנטלי מתחיל לעבוד, הוא גורם להמיגדלה לעבוד פחות. הוא שולח לתוך ההמיגדלה מסרים שמעכבים אותה מבחינה חשמלית וככה הוא בעצם יכול להפחית את התגובות שלנו לאירועים רגשיים. עכשיו בהקשר לחוסן אנחנו יודעים שאנשים שהקשרים אצלם בין הקורטקס לבין ההמיגדלה הם יותר חזקים ואפשר למדוד את זה עם אותם כלים שהזכרתי קודם, אפשר למדוד את זה. אז כשאני רואה אצל אנשים שהקשרים, החיבורים בין שני האיזורים האלה יותר חזקים. אני יודעת שאלה אנשים שהמערכות קליטה והבקרה של המוח שלהם עובדות יותר טוב ואלה אנשים שיותר מווסתים, שיותר קל להם להירגע, לחזור לאיזון, אחרי שהם עוברים איזושהי טלטלה רגשית. ואנשים שהקשרים אצלם בין האיזורים האלה יותר חלשים אלה אנשים שהרבה יותר מהר יוצאים מאיזון והרבה יותר קשה להם לחזור לאיזון בחזרה. אז המערכת הזו באמת מערכת מאוד חשובה. חשוב לי רק להגיד שכשאנחנו מדברים על חוסן, המטרה שלנו בחיים זה לא להית סופרמנים במובן של אני נתקלת באיזשהו אירוע נורא שלילי וזה לא מזיז אותי בכלל, אני מין טפלון ששום דבר לא נדבק אליו. זה לא הייתה הכוונה, זה בסדר לחוות רגשות שליליים, זה בסדר להיות בסטרס, זה חלק מרפרטואר התגובות שלנו זה גם מאוד מאוד חשוב כי זה עוזר לנו להגיב למציאות בצורה טובה. אז הרעיון הוא לא לעולם לא להיכנס לסטרס או לעולם לא להיכנס לרגשות שליליים. זה לא חוסן, ממש לא. הרעיון הוא שגם אם אני חווה רגשות שליליים אני מצליחה לנהל אותם בצורה שבסופו של דבר לטווח הארוך משפרת את ההתמודדות שלי עם העולם. שאני יודעת להשתמש בכל מיני אסטרטגיות שעוזרות לי לחזור לאיזון ולא להישאר בלחץ לאורך המון המון זמן. הדבר האחרון שאני אגיד על המערכת הזאת, הקשרים האלה בין הקורטקס לבין ההמיגדלה הם קשרים שמתפתחים לאט, זאת אחת המערכות האחרונות במוח שמסיימות את ההתפתחות שלה סביב גיל 20 21 ולכן יכולות של וויסות וחוסן זה משהו שבגילאים הצעירים אנחנו רואים אותו פחות בסדר. אצל ילדים קטנים זה נורא בולט. זה בדיוק הילד הקטן בסופר עם אמא שלו שרוצה במבה והיא אומרת לו לא והוא לא מסוגל לווסת את עצמו והוא נשכב על הרצפה וחוטף טנטרום ומתחיל לדפוק את הראש ולצרוח ואז כולם מסתכלים וזה לא נעים. גם בני נוער במידה רבה הקשרים האלה אצלם עוד לא לגמרי בשלים ולכן גם הם הרבה פעמים מתקשים בוויסו. ולכן בגילאים האלה אנחנו כמבוגרים צריכים לעזור להם לווסת את עצמם מבחוץ ולאט לאט היכולת וויסות הזו הולכת ומופנמת ואנשים רוכשים כלים שהם יכולים להפעיל לעצמם. אז זה קצת על ההתפתחות של הקשרים האלה. ושואלים אותי פה שאלה על מיינדפולנס. אז כן מיינדפולנס למשל זה אחד הכלים שיכול לחזק בדיוק את המערכת הזאת ויש כבר מחקרים שמראים את זה שאנשים שמתרגלים מיינדפולנס לאורך זמן הקשרים אצלם בין הקורטקס הפרה-פרונטלי להמיגדלה מתחזקים וזה בא במקביל עם יכולת פסיכולוגית יותר טובה להתמודד עם סטרס לנהל סטרס וכולי. מה המנגנון שעושה את זה? אנחנו עוד לא לגמרי יודעים. איזה איכות מתוך התירגול של המיינדפולנס אחראית לחיזוק של הקשרים האלה. אבל למשל אם תחשבו שהמיינדפולנס מעודד מודעות לגוף כן. הרבה מהתרגולים של המיינדפולנס מעודדים אותנו להפנות קשב פנימה ולשים לתחושות גופניות. וכשאנחנו מתחילים לשים לב לתחושות גופניות יותר קל לנו לדעת מתי אנחנו מתחילים לצאת מאיזון ויותר קל לנו להפעיל אסטרטגיות שעוזרות לנו להתאזן בחזרה ואז אנחנו בעצם מפעילים את איזורי הוויסות של המוח בצורה הרבה יותר מהירה ויעילה וזה בעצם מחזק אותם. אז זה דוגמה למשל איך תירגול מיינדפולנס יכול באמת להשפיע על המערכת הזאת. שואלים אותי האם ניתן לחזק את הקשרים האלה גם לפני ההבשלה של המערכת, גם בילדות. אז בוודאי, בסדר, תזכרו אני חושבת שהזכרתי את זה גם פעם קודמת, המוח הוא פלסטי הוא כל הזמן משתנה ולומד, ויש חשיבות עצומה גם אצל ילדים וגם אצל בני נוער לאמן אותם אסטרטגיות של וויסות ואז מה שאנחנו עושים אנחנו בדיוק מאמנים את המערכות האלה במוח ועוזרים להם להתחזק. זה יכול להיות דרך תרגול מיינדפולנס אבל זה יכול להיות גם דרך המון המון המון כלים אחרים ואסטרטגיות אחרות – פעילות גופנית ועוד המון המון דברים שאין לי כרגע זמן להיכנס אליהם אבל בהחלט זה משהו שחשוב לאמן אותו מגיל צעיר. אוקיי. אז דיברנו על חוסן ואנחנו עוברים עכשיו לרצף או למימד השני בתיאוריה, ואת הרצף אנחנו בודקים עם אמירות כמו 'אני מאמינה שעשר השנים הבאות יהיו יותר טובות עבורי מאשר עשר השנים הקודמות' או 'כשאני הולכת למסיבה ואני נהנית אז התחושה החיובית נוטה להימשך למשך כל הערב' או לחלופין 'אני מגלה שסצינות יפות כמו שקיעה נפלאה ההנאה מהן מתפוגגת בקלות ואני משתעממת נורא נורא נורא בקלות' בסדר. אני קצת מתקדמת קדימה. וכשאנחנו משתמשים בהיגדים האלה אנחנו בעצם מודדים רצף שנקרא 'השקפה' באנגלית זה outlook. זה מילה שקצת קשה לתרגם לעברית, אני תרגמתי את זה כהשקפה אבל אפשר גם לתרגם את זה כ'תפיסת עולם' וכשאנחנו מדברים על הרצף של השקפה אנחנו מנסים להבין למה אנשים מסוימים באופן טבעי יש להם יחס יותר חיובי למציאות, אנחנו נקרא להם אנשים שמרכיבים משקפיים בצבע ורוד, אנשים יותר אופטימיים שמאמינים שיהיה בסדר שבסך הכל יותר קל להם לראות את הדברים הטובים. לעומת אנשים שההשקפת עולם שלה תהיה יותר פסימית, יותר שלילית, אנשים שהם כל הזמן מסתובבים עם משקפיים שחורים ואלה אנשים שיש להם יותר נטייה לחשוב שתמיד הולך לקרות אסון והרבה יותר ממוקדים בדברים השליילים שקורים להם מאשר בדברים החיוביים שקורים להם. אז אלה שני הטיפוסים בקצוות של הרצף ואתם יודעים, אנחנו נופלים איפשהו שם באמצע. מה אחראי לזה ברמה המוחית? אז אנחנו נשארים פה עדיין עם הקורטקס הפרה-פרונטלי, בסדר, אותו איזור של ויסות. אבל הפעם אנחנו מדברים על קשרים שלו עם מערכת אני לא אכנס פה לכל השמות האנטומיים, זה לא כזה חשוב, אנחנו מדברים על הקשרים של ה'קורטקס' עם מערכת שנקראית 'מערכת החיזוק', באנגלית זה ה reward system ובעברית לפעמים קוראים לה 'מנגנון העונג של המוח'. התפקיד של המערכת הזאת זה בעצם להתעורר כשאנחנו נתקלים באיזשהו גירוי שגורם לנו הנאה, וכשהמערכת הזאת מתעוררת היא גורמת לנו לעלייה ברגשות החיוביים, בסדר, אנחנו מרגישים בהיי כשאנחנו נתקלים בגירוי הזה שאנחנו נורא אוהבים אותו. וגם זאת מערכת של למידה זאת מערכת שמעוררת בנו מוטיבציה לעשות את ההתנהגויות שיעזרו לנו להשיג עוד ועוד ועוד מהגירוי הזה. בסדר, אז זה לזהות דברים שעושים לנו טוב, וללמוד איזה התנהגויות אני צריכה לבצע כדי לקבל עוד ועוד ועוד מהדבר הזה. עכשיו, איזה סוג של גירויים למשל מעוררים את המערכת הזאת? תיכף אני אחזור לתפקיד של הקורטקס בתוך כל הסיפור הזה. איזה סוג של גירויים מעוררים את המערכת הזאת? למשל, אם אתם בן אדם כמוני, כשאתם רואים דבר כזה (עוגה על המסך) זה לא משנה אם זה בתמונה על המסך או אם אני יושבת עכשיו בבית קפה ומלצר עובר ליידי עם הדבר הנפלא והמהמם הזה באותו רגע מנגנון העונג אצלי במוח נדלק. אני מתמלאת ברגשות חיוביים כלפי עוגת השוקולד החמה עם הקצפת ואני גם מתמלאת במוטיבציה לעשות כל מה שצריך בשביל להשיג אותה. למשל לקרוא למלצר ולהזמין את העוגה הזאת או אם אני בבית לפתוח את הארון ולבדוק אם יש לי שם שוקולד ושמנת כדי שאני אוכל להכין את זה לעצמי. אבל אנחנו יודעים שהמערכת הזאת בעצם מופעלית על ידי עוד המון המון גירויים, אז סוגים מסוימים של מזון, בסדר, מזון כבני אדם זה תגמול מאוד מאוד חזק. אבל גם אנשים שאנחנו מאוד אוהבים בין אם זה קשרים רומנטיים או קשרי חברות אינטימיים, כשאנחנו פוגשים אנשים שאנחנו מאוד אוהבים זה מפעיל אצלינו את מנגנון העונג במוח. לצערינו טלפונים ניידים הפכו להיות גירוי וזה יש הרבה מחקרים שמראים את זה, זה גירוי שמפעיל בצורה מאוד יעילה את מערכת החיזוק של המוח. לא הטלון עצמו אלא מה שהוא מסמל בשבילנו כן, את הקשר לעולם, את החברים שלנו שמתקשרים איתנו בוואטסאפ א האנשים שעושים לנו לייקים בפייסבוק ומחזקים את הבטחון העצמי שלנו וכולי. כסף, כמובן, ובמקרים קיצוניים שהמערכת הזאת יוצאת משליטה אז אנחנו מדברים בעצם על התמכרויות, בסדר, אנשים שמכורים למשל התמכרויות להימורים, התמכרויות לסמים, אבל גם התמכרויות אחרות. זה בעצם מצב שמערכת התגמול, אותו מנגנון העונג במוח יוצא מכלל שליטה ויש פה איזשהו למידה מאוד מאוד חזקה שהדבר הזה הופך להיות הדבר הכי חשוב בחיים שלי ואני אעשה כל מה שצריך בשביל להשיג אותו גם אם זה פוגע בי. פוגע בי, במשפחה שלי בפרנסה שלי וכולי. אז שוב, יש פה עניין של אנחנו צריכים להפעיל את המערכת הזאת בצורה טובה אבל צריך לשמור שהיא לא תעבוד יותר מדי. שואלים אותי לגביי ספורט, כן בוודאי גם ספורט יכול להפעיל את המערכת הזאת כי גם מספורט אנחנו נהנים וזה יכול להסביר למה לפעמים כשאנחנו עושים ספורט יש לנו מין היי כזה. אני חוזרת רגע לקורטקס, עוד לא דיברנו עליו. ובואו נשאל מה התפקיד של הקורטקס בכל המערכת הזאת. אז כשאנחנו מדברים על אנשים שיש להם השקפת עולם יותר חיובית, אנשים שהם יותר אופטימיים כלפי המציאות וכלפי עצמם אלה בעצם אנשים שאצלם הקשרים בין הקורטקס למערכת התגמול או מערכת החיזוק הם יותר חזקים וכאן התפקיד של הקורטקס הוא לא לעכב אלא ההיפך, לעורר. בסדר, אם כשדיברנו על חוסן אמרנו שהתפקיד של הקורטקס זה להוריד את הפעילות של בהמיגדלה כדי לעזור לנו לחזור לווסיות. כאן התפקיד של הקורטקס זה דווקא להעלות את הפעילות בתוך מערכת החיזוק כדי לאפשר לנו באמת ליהנות מרגשות חיוביים שמתעוררים, בסדר, היכולת שלנו לשמר את הרגשות החיוביים האלה לאורך זמן. ופה שוב פעם אני רוצה להגיד משהו חשוב, כי הרהב אנשים מכירים את מערכת החיזוק רק בהקשר של הימורים וחושבים שזו מערכת נורא נורא מסוכנת שאנחנו צריכים להיזהר מלהפעיל אותה. אבל זה לא נכון, כי המערכת הזאת היא מערכת שבאופן כללי מאוד חשובה ליכולת שלנו לחוות רגשות חיוביים ולהפיק הנאה מכל מיני דברים טובי םשקרוים לנו כן, מלפגוש אנשים שאנחנו מאוד אוהבים, לבשל משהו טעים, מלקרוא ספר טוב, מלראות הצגה טובה. כל הדברים האלה שעושים לנו טוב בחיים ובסופו של דבר תומכים ברווחה הנפשית ובבריאות שלנו. אז אנחנו רוצים להגיע למצב שהקורטקס מסוגל לשמר את הפעילות במערכת הזאת כדי שנוכל באמת ליהנות מהרגעים הקטנים של החיים. מהשקיעה שראיתי בחוף היום או מזה שהבן זוג שלי בא ונתן לי נשיקה בלחי. מצד שני, כמובן שצריך להיות מאוזן כי אם אנחנו יותר מדי משתוללים עם המערכת הזאת אז כמו שאמרתי אנחנו הולכים לכיוון של התמכרויות. ואם אנחנו נשארים עם הקונספט של רגשות חיוביים אז חשוב לי להגיד שאנחנו יודעים למשל, וזה גם ממחקרים של ריצ'י דיווידסון, שאנשים שסובלים מדיכאון קליני אצלם היכולת של הקורטקס להפעיל את מערכת החיזוק היא יותר נמוכה. אז אלה באמת אנשים שיותר קשה להם להיות פתוחים לדברים החיוביים שקורים להם וגם אם קורה להם משהו שמשמח אותם, קשה להם לשמר את השמחה הזאת, זה משהו שמתפוגג מאוד מהר. והיום חלק מהטיפולים שמנסים לפתח לדכאון כמו שאתם רואים פה בתמונה זה טיפולים שהמטרה שלהם זה באופן ישיר להפעיל את האיזורים של מערכת החיזוק בשביל להעלות רגשות חיוביים אז יש פה מימין אתם רואים שוב פעם מין קסדה כזאת שנותנת סיגנלים מגנטיים והסיגנלים המגנטיים האלה מכוונים לאיזורים של מערכת החיזוק והבן אדם שסובל מדיכאון בא, חובש את הקסדה הזאת מקבל סדרה של טיפולים וזה מעלה את הפעילות של מערכת החיזוק ומשפר את הסימפטומים של הדיכאון. ויש אפילו מקרים, שוב פעם, זה מקרים מאוד קיצוניים וזה עדיין בשלבי מחקר, של דיכאון שהוא מאוד מאוד כבד ושום טיפול אחר לא עוזר , שממש משתילים אלקטרודות, פיזית, מכניסים אלקטרודות לתוך המוח ונותנים גירוי חשמלי לאיזורים האלה בשביל לעורר אותם. אוקיי. אז באמת אם מערכת החיזוק לא עובדת מספיק זה יכול להיות איזשהו גורם סיכון לדיכאון, חרדה וכולי וכאמור הטיפולים מנסים לשפר את זה. אני שוב פעם רוצה רגע לחבר את זה לתרגול של המיינדפולנס ופה באופן כללי אפילו לא רק המיינדפולנס, כל מיני סוגים של תרגולי מדיטציה, שהתפקיד שלהם זה בעצם לטפח רגשות חיוביים שזה תרגולים של הכרת הטוב, תרגולים של חמלה כלפי אחרים או העולם ובין אם זה חמלה כלפי עצמי, אלה בעצם תרגולים שאנחנו יודעים שמעלים את הפעילות במערכת החיזוק ואז האפקטים זה באמת להעלות רגשות חיוביים ולעזור לנו גם יותר באמת לשים לדברים החיוביים שקורים לנו בחיים ולא לעשות מה שאנחנו בדרך כלל אוהבים לעשות להתעלם מהם וכל היום להתעסק רק ברע ובשלילי וכולי, בסדר, אז גם הרצף הזה הוא רצף שמאוד חשוב לרווחה הנפשית שלנו.

נועה שואלת 'עד איזה גיל הקשרים האלה מתפתחים?'. אז שוב פעם כל מה שקשור לקורטקס, הוא מתפתח לאט והוא מסיים להתפתח סביב גיל 20-21, אבל שוב פעם זה לא אומר שהוא מפסיק להשתנות אחר כך זה דברים שאפשר לעבוד עליהם לאורך כל החיים ואני אתייחס לזה אחר כך. אוקיי. אנחנו עוברים לרצף השלישי. דיברנו על חוסן ודיברנו על השקפה. ואנחנו עוברים לרצף השלישי שאפשר לבדוק אות עם היגדים כמו 'לעיתים קרובות אני מופתעת כשמישהו שאני מדברת איתו מתעצבן או מתרגז ממשהו שאמרתי, ללא סיבה גלוי לעין' או 'לעיתם קרובות אני יכולה לדעת שמשהו מטריד מישהו רק מלהתסכל עליו' והרצף הזה הוא רצף שנקרא 'אינטואיציה חברתית' והוא בעצם מנסה להבין למה חלק מאיתנו יותר טובים באינטראקציות חברתיות בעיקר בהקשר של יותר טובים בלקרוא רגשות של אחרים לעומת אנשים שהרבה פחות טובים בזה, יותר קשה להם לזהות רגשות אצל אחרים ולכן גם האינטואיציה החברתית שלהם היא יותר נמוכה. וכאן בעצם אנחנו מדברים על איזורים, איזורי מוח שהופכים אותנו ליצורים חברתיים, שנותנים לנו את היכולות החברתיות המאוד מורכבות שלנו. את הרצף הזה ריצ'י דיווידסון ביסס על סמך הרבה מחקרים שהוא עשה עם אנשים על הרצף האוטיסטי שאנחנו יודעים שהיכולות החברתיות שלהם הרבה פעמים יותר נמוכות ושיש להם קושי ספציפי בלקרוא אנשים אחרים, בלהבין את הרגשות שלהם בלהבין את ההתנהגות שלהם. הוא בעצם זיהה פה שני איזורים חשובים שתורמים לאינטואיציה החברתית שלנו, איזור אחד שאתם רואים פה מצד ימין, איזור שנקרא FFA, שוב השמות לא חשובים. האיזור שמסומן באדום במוח המסתובב. זה בעצם איזור שעוזר לנו לזהות פרצופים. זאת אומרת שאני מסתכלת על פרצוף של בן אדם האיזור הזה מתחיל לעבוד, והוא עוזר לי לדעת גם מי הבן אדם הזה בהנחה שאני מכירה אותו, בסדר, מי הבן אדם הזה וגם לקרוא את הבעת הפנים הרגשית שלו כדי לדעת מה הוא מרגיש ברגע נתון. אוקי. אז ככל שהפעילות באיזור הזה יותר גבוהה ככה האינטואיציה החברתית שלי תהיה יותר טובה כי אני אהיה יותר טובה בלקרוא רגשות. האיזור השני זה המיגדלה, שכבר דיברנו עליו קודם. אמרנו שהמיגדלה, אחד התפקידים החשובים של האיזור הזה זה לאותת לנו על סכנות. ומה שריצ'י דיווידסון אומר זה שאצל אנשים שיש להם אינטואיציה חברתית גבוהה אנשים שטובים בלקרוא אנשים אחרים הפעילות בהמיגדלה שלהם היא נמוכה כשהם נמצאים בחברת בני אדם אחרים. עכשיו, למה זה הגיוני. כי אם ההמיגדלה התפקיד שלה זה לאותת על סכנה, וכשאני נמצאת עם בני אדם אחרים הפעילות בהמיגדלה יורדת בעצם המוח שלי מבין שבני אדם אחרים הם לא איום ולא סכנה וזה גורם לי לרצות להתקרב אילהם. עכשיו מה שחשוב פה זה לא רק הפעילות של האיזורים האלה כל אחד בפני עצמו אלא גם האיזון ביניהם שאנחנו מצפים שאצל אנשים שיש להם אינטואיציה חברתית טובה שהם בחברת אנשים אחרים תהיה להם עלייה ב FFA וירידה בפעילות של ההמיגדלה. הוא בעצם מראה במחקרים שהוא עשה על אנשים שנמצאים על הרצף האוטיסטי שאצלם זה עובד הפוך – שהם נמצאים בחברת אנשים יש להם ירידה בפעילות של ה FFA, זה יכול להסביר את הקושי שלהם בלקרוא רגשות כי המוח שלהם לא כל כך טוב בלעשות את זה ועלייה בפעילות של ההמיגדלה מה שמאותת לנו שמבחינתם אנשים אחרים יכולים להיתפס כגירוי מאיים. אוקיי. עכשיו, שוב פעם, יש עוד המון המון איזורים במוח שקשורים להתנהגות חברתית ויש עוד הרבה מאוד תיאוריות שמנסות להסביר את כל העולם הזה של אוטיזם, זה הסבר אחד מני הרבה הסברים אחרים. והוא גם לא יכול להגיד לנו בהכרח מה בא לפני מה. זאת אומרת האם למשל אנשים שבסופו של דבר מאובחנים כנמצאים על הרצף האוטיסטי נולדים כשהם פחות טובים בלזהות פרצופים ואז נורא נורא קשה להם להתמודד עם סיטואציות חברתיות ואז סיטואציות חברתיות הופכות להיות סיטואציות מאיימות בשבילם ואז ההמיגדלה מתחילה לעבוד או שקורה ההיפך – הם נולדים כשההמיגדלה שלהם באופן טבעי מגיבה המון המון המון לנוכחות של אנשים אז הם מלכתחילה תופסים אנשים כמשהו מאיים ואז הם לא רוצים להסתכל עליהם כי זה מפחיד אותם וזה פוגע ביכולת שלהם למשל לקרוא רגשות והבעות פנים. בסדר. אז ריצ'י דיווידסון לא טוען שיש פה איזשהו הסבר שמסביר איך מתפתח אוטיזם אבל הוא כן מזהה פה איזורי מוח שאם הפעילות שלהם היא לא נורמטיבית זה יכול להוביל לקשיים חברתיים ולאינטואציה חברתית נמוכה. מיכל שואלת האם זה קשור גם לניורוני המרה, אז המערכות האלה זה לא מערכות שקשורות לנוירוני המרה, בגלל זה אני אומרת שריצ'י דיווידסון מתמקד פה ספציפית איזורים. כאמור יש הסברים אחרים שקשורים בניורוני המרה, אבל התיאוריה לא מכסה אותם. אני חוזרת רגע לשאלה של הדס ששואלת "האם רק מזונות שמכילים סוכרים מפעילים את מערכת התגמול בצורה ישירה, אז ממש לא, יש גם הרבה מזונות אחרים וגם לא צריך לאכול בשביל זה, מספיק שאת רואה משהו שעושה לך טוב בלי קשר והמערכת הזאת נדלקת. קירה כותבת שדיברתי בעצם על הקטע הזה של להודות על משהו, הבעיה שכל פעם שאני מנסה להודות על משהו באופן עקבי יום למחרת המשהו הזה נהרס אז אני כבר מנחמת אותך כמישהי שהיא נמוכה על הרצף של ההשקפה, כבר למדתי לא להודות על כלום. אז אני לא מסכימה עם התפיסת עולם הזאת, אני חושבת שתמיד יש על מה להודות, לכולנו. גם במצבים הכי קשים, כן, לכולנו יש דברים שאנחנו יכולים להוקיר עליהם תודה. זה לא חייב להיות דברים גדולים , זה לא חייב להיות זכיתי בלוטו בעשרה מיליון שקלים זה יכול להיות דבר קטן כמו יצאתי החוצה וראיתי פרח נורא יפה והתכופפתי להריח אותו והיה לו ריח נורא טוב. גם על זה אפשר להוקיר תודה. דברים כאלה אפשר למצוא רק צריך לחפש אותם. כמו שאמרתי המוח שלנו לא כל כך טוב בלעשות את זה. אוקיי. מתקדמים הלאה אנחנו מגיעים לרצף הרביעי ואת הרצף הרביעי אפשר לבחון בהיגדים כמו 'כשאני רואה מישהו אחר בכאב אני מרגיש את הכאב גם רגשית וגם פיזית' או 'אני מכוונת מאוד לעולם החיצוני ואני בקושי שמה לב למה שמתרחש בתוך הגוף שלי'. פה אנחנו מדברים על רצף שנקרא 'מודעות עצמית', לא בהכרח פסיכולוגי למרות שזה קשור אלא מודעות עצמית לגוף. עד כמה אני טוב בלזהות תחושות גופניות שבאות מתוך האיברים הפנימיים, כן, למשל שהלב שלי מתחיל לדפוק מהר שהבטן שלי מתכווצת, שפתאום נהיה לי מחנק בגרון או ההיפך שמשהו נפתח ופתאום אני נושמת יותר בקלות שאני מרגישה יותר רגועה וכולי. אז באמת היכולת לזהות איתותים שבאים מהגוף. וכאן התיאוריה מדברת על איזור שנקרא 'אינסולה', שזה בעצם האיזור שאתם רואים אותו פה בפנים, זה חלק מהקורטקס אבל הוא מקופל פנימה ולכן בשביל לראות אותו חייבים טיפה לפסק את המוח, בגלל זה שתי האצבעות נמצאות. זה בעצם קורטקס האינסולה ומה שעושה קורטקס האינסולה זה לחבר בין הגוף למוח, קורטקס האינסולה בעצם כל הזמן מקבל מידע מהאיברים הפנימיים על תחושות גוף ומעביר אותם למוח, ככה המוח יודע מה קורה בגוף ובמקביל האינסולה גם שולחת איתותים בחזרה לאיברים הפנימיים של הגוף ומווסתת בעצם את התליכים הפנימיים של האיברים האלה. ככל שהאינסולה שלי עובדת יותר ככה המודעות שלי לתחושות גוף היא יותר טוב. ומה שיפה פה זה שהמודעות שלי לגוף עוזרת לי גם להיות יותר מודעת לעצמי ברמה הפסיכולוגית כן. אנחנו מדברים פה על רגשות אז אני חושבת שתסכימו איתי שאירועים רגשיים אנחנו חווים אותם כמשהו גופני לא כמשהו שמתרחש פה בתוך המוח ואם אני יותר מחוברת לתחושות הגוף שלי אני בעצם גם יותר מחוברת לרגשות שלי. אני יכולה לזהות רגשות בצורה יותר מהירה, אני יכולה לווסת אותם בצורה יותר טובה. אני יותר טובה בלשים לב למה קורה לי ברגע נתון וכולי, בסדר, זה ברמה האישית. וברמה החברתית מה שמעניין הוא שככל שאנחנו יותר מחוברים לגוף שלנו גם יותר קל לנו להתחבר לאנשים אחרים. ופה אני כבר מדברת על הנושא של אמפתיה. אמפתיה זה היכולת לשים את עצמי בנעליים של מישהו אחר ולהבין מה הוא מרגיש ומסתתר שהיכולת הזאת יושבת נורא נורא חזק על הגוף כי כשאני מסתכלת על מישהו אחר למשל חווה כאב האינסולה שלי מתחילה לעבוד ומייצרת בעצם בתוך הגוף שלי מצב שבו אני כאילו חווה את הכאב בעצמי. עכשיו אני לא באמת חווה את הכאב בעצמי אבל המצב הגופני הזה עוזר לי בעצם להבין מה הן אדם האחר מרגיש וזה הצעד הראשון בדרך לאמפתיה. בלי להבין מה בן אדם אחר מרגיש אני לא יכולה להזדהות איתו ולשים את עצמי בנעליו. אז החיבור הזה לגוף הוא לא רק חשוב בשבילי ברמה האישית, הוא חשוב גם בשביל היכולת שלי להגיב ולטפח רגשות חברתיים חשובים. וגם פה אם אני מחברת את זה למיינדפולנס אז אנחנו יודעים שתירגולי מיינדפולנס שמבוססים על מודעות לגוף מעלים את הפעילות באינסולה. אז למשל התירגול של סריקת גוף, שהוא אחד התרגולים הראשונים שאנשים עושים שמתחילים לתרגל מיינדפולנס, זה בעצם תרגול שמפנה את הקשב לתחושות גופניות. התרגול הזה מחזק את הפעילות של האינסולה כי הוא מחזק את הפעילות של המודעות שלי לגוף. וכל התירגולים שיושבים סביב הנושא של אמפתיה כן שוב, תרגולי חמלה, כל התרגולים שיושבים תחת המטריה הזאת של תרגולי חמלה הם גם כן תרגולים שעובדים על האינסולה ולכן גם כן אנשים שמתרגלים את התירגולים האלה הם גם פיזית בעולם יותר קל להם להרגיש אמפתיה. ואז מישהו שואל בהקשר הזה השאלה היא "אם יש הזדהות כזאת גבוהה עם כאב שמעוררת אמפתיה ניתן לטפל בצורה טובה? למשל רופא" אז זה שאלה טובה ואני אגיד שבעצם האמפתיה שאני מתארת פה שמתווכת דרך האינסולה זה מה שנקרא אמפתיה רגשית זה איזה מין מנגנון אוטומטי שגורם לי להזדהות עם הבן האחר ברמה הגופנית. על האמפתיה הזאת יש מה שנקרא אמפתיה קוגניטיבית שזה איזשהו מנגנון יותר מנטלי שעוזר לי להבין ברמה הקוגניטיבית מה האחר מרגיש. ויש לנו יכולת לווסת, בסדר, אנחנו יכולים לווסת את האמפתיה הרגשית שלא תציף אותנו כי בהחלט זה לא טוב אם אני רואה מישהו אחר סובל ואני לחלוטין נכנסת לתוך הכאב שלו אז אני לא יכולה לעזור לו כי אני עסוקה בזה שאני סובלת אוקיי. ולכן באמת היכולת שלנו לווסת אמפתיה ולא להיבלע בתוכה לחוטין זאת אומרת עדיין לזכור שיש הפרדה ביני לבין האחר היא יכולת חשובה ובמיוחד שוב פעם באמת לאנשים שנתקלים בחיי היום יום בסבל של אחרים למשל רופאים, שוטרים, כבאים, כל האנשים שעובדים במקצועות האלה אז העבודה באמת על הוויסות של האמפתיה איתם היא מאוד מאוד חשובה אחרת הם יכולים להגיע למצב של "אני כבר שחוק כי אני כל היום נכנס לתוך הסבל של אנשים אחרים ואני לוקח את הסבל הזה אליי'. נועה שואלת "אדם שחווה בילדות אלימות פיזית דבר שגרם לו להתנתק מהגוף האם הפעילות באינסולה שלו יורדת?" אז אני לא יודעת להגיד לך בוודאות כי אני לא מכירה את המחקרים אבל מתוך הידע שלי כחוקרת מוח אני מניחה שבכל מצב שבו יש איזשהו סוג של מה שנקרא דיסאוסיאציה, זאת אומרת התרחקות מהגוף, התנתקות מהגוף אנחנו נראה איזושהי אב-נורמליות בפעילות של האינסולה, כנראה איזושהי ירידה, כן בהחלט. נכון, גם כותבת אלכסדנרה גם אגב לפסיכולוגים, מטפלים, בהחלט אנשים שצריכים לווסת טוב את האמפתיה שלהם ולא להיכנס למצב של הזדהות כי זה שוחק מאוד מאוד מאוד.

אוקיי. אנחנו כבר לקראת סיום עוברים לרצף הבא ואת הרצף הבא אנחנו מודדים לפי היגדים כמו 'כאשר אני במקום ציבורי כמו מסעדה, אני מודעת במיוחד לוויסות עוצמת הקול שלי' או 'אני מבחינה כאשר מישהו מתנהל בצורה לא הולמת כמו התנהגות יותר מדי לא פורמלית במקום העבודה' ופה אנחנו בעצם מדברים על מימד שנקרא 'רגישות לקונטקסט". הוא קצת קשור לאינטואיציה חברתית אבל לא בדיוק אותו דבר. בעצם רגישות לקונטקסט זה בעצם היכולת שלי לזהות איפה אני נמצאת ולהתאים את ההתנהגות שלי לסיטואציה, למצב ולקונטקסט ובהקשר הזה אנחנו מדברים על איזור מאוד חשוב במוח שנקרא 'היפו-קמפוס' שאתם רואים אותו פה מסומן בצבע אדום. עכשיו רוב האנשים מכירים את ההיפו-קפמוס בהקשר של זיכרון כי ההיפו-קמפוס הוא איזור שעוזר לנו לייצר זכרונות לטווח ארוך אבל אני לא מדברת עליו רק בהקשר הזה. פה חשוב להבין שההיפו-קמפוס הוא גם האיזור העיקרי במוח שעוזר לנו בהתמצאות מרחבית, יש שם נוירונים מיוחדים שהתפקיד שלהם זה לעזור לנו למקם אותנו מבחינה מרחבית היכולת שלנו לנווט בעולם. ואנחנו מדברים על רגישות לקונטקסט אז חלק מהיכולת שלנו להתאים התנהגות לקונטקסט זה היכולת שלנו לזהות בכלל איפה אנחנו נמצאים האם אנחנו בעבודה, בבית, בבית ספר, עם חברים בבית קפה וכולי. ואנשים שהרגישות לקונטקסט אצלם היא גבוהה יש להם פעילות יותר גבוהה בהיפו-קמפוס. אנשים שפחות טובים בלמקם את עצמם בקונטקסט הפעילות יותר נמוכה ובהקשר הזה אני רוצה לדבר למשל על אנשים שיש להם PTSD, הפרעה פוסט-טראומטית או מה שנקרא לפעמים בעברית 'הלם קרב'. אנשים שיש להם PTSD זה אנשים שחוו איזושהי טראומה והטראומה הזאת בעצם נצרבה מאוד מאוד חזק במוח ואז בעצם נוצרים זכרונות טראומטיים מאוד מאוד חזקים, מאוד מאוד שליליים והזכרונות האלה הרבה פעמים מתפרצים לתוך החיים של הבן אדם וגורמים לו להיכנס להתקפי חרדה מאוד חזקים עד לרמה שאנשים ממש מרגישים שעוד רגע הם הולכים למות. ואז מה שקורה זה שהבן אדם מפחד לצאת מהבית ולהסתגר וכולי. זה הפרעה פסיכיאטרית מאוד קשה, הטיפול בה הוא מאוד מאוד מאוד מאתגר ואם אני לוקחת את זה מהמקום של המוח או של ההיפו-קמפוס אז למשל אם תחשבו על בן אדם, נגיד חייל, שסובל מ PTSD, כי הוא היה בקרב מאוד מאוד קשה ואו שהוא נפצע או שהוא ראה את החברים שלו נפצעים. עכשיו הוא הולך ברחוב, בסדר, בשגרה, רחוב ראשי בתל אביב, הכל בסדר, אנחנו בימי שגרה ופתאום עובר אופנוע ויש כזה מין 'בום' מהמנוע. הבן אדם שומע את הבום הזה, שמפעיל זכרונות של פצצות שהתפוצצו מסביבו בקרב, הזכרונות של הקרב עולים ומבחינתו הוא עכשיו נמצא בקרב. עכשיו ההיפו-קמפוס, התפקיד שלו במצב הזה זה להגיד לבן אדם 'תשמע, תירגע אתה בסך הכל ברחוב בתל אביב בסך הכל אופנוע שעבר ליידך, לא קרה כלום'. אבל אם ההיפו-קמפוס לא יודע לעשות את זה בצורה יעילה אז הבן אדם לרגע מאבד את הידע לגבי איפה הוא נמצא, נכנס לתוך התקף חרדה ולא מסוגל לתפקד. עכשיו שוב, זה לא ההסבר היחיד ל PTSD, יש עוד מנגנונים שעובדים אבל בהחלט העניין הזה של הרגישות לקונטקסט, של היכולת שלי להבין שעכשיו אני ברחוב בתל אביב ולא באיזשהו קרב בסוריה או בלבנון או מה שזה לא יהיה. היכולת הזה כנראה פגועה אצל אנשים שיש להם PTSD. אוקיי. מגיעים לרצף האחרון ואת הרצף האחרון אנחנו מודדים בהיגדים כמו 'למשל אם אני בבית ואני מנסה לעבוד, רעשים מהטלוויזיה או מאנשים אחרים מסיחים מאוד את דעתי' או 'תשומת הלב שלי נוטה להיתפס על ידי גירויים ואירועים בסביבה וקשה לי להתנתק מהם כשזה קורה' ואתם בטח מנחשים שאני מדברת על רצף שנקרא 'קשב', attention. ובשלב הזה כשאני נותנת את ההרצאות האלה פנים מול פנים בדרך כלל אני רואה גבות של אנשים מתרוממות ופרצוף מופתע והשאלה שעולה היא למה רגשות וקשב זה משהו שהולך ביחד?, למה ריצ'י דיווידסון ראה לנכון בתוך תיאוריה על רגשות להכניס מימד קשב שאנחנו תופסים אותו כמימד מאוד קוגניטיבי משהו שקשור ללמידה וכו'. אבל מאחר שריצ'י דיווידסון הוא מתרגל מיינדפולנס מאוד מאוד ותיק הוא יודע מה שיודעים כל המתרגלים וגם אנשים שלא מתרגלים באינטואיציה יודעים את זה אבל לא תמיד עוצרים לחשוב על זה – שקשב היא אחת היכולות הכי בסיסיות שיש לנו ובלעדייה אנחנו לא מסוגלים לעשות כלום. וספציפית שאנחנו מדברים על רגשות אז קשב הוא חיוני ליכולות הרגשיות שלנו אני אתן לכם דוגמה למשל אם אני רוצה שתהיה לי מודעות טובה לגוף שתלויה באינסולה כמו שהזכרתי אני צריכה להיות מסוגלת להפנות קשב לגו ולבדוק מה קורה שם בפנים. אם אני לא מסוגלת להפנות קשב פנימה אני לא יכולה לזהות מה אני מרגישה. אם אני רוצה שתהיה לי אינטואיציה חברתית גבוהה, אני רוצה להיות טובה בלזהות מה אנשים אחרים מרגישים, אני צריכה להיות מסוגלת להפנות את הקשב שלי החוצה לבן אדם שאני מדברת איתו, לבן אדם שעומד מולי, אוקיי, לקלוט את כל הסממנים הקטנים והמאוד מאוד עדינים שאומרים לי הוא עכשיו עצוב, או שמח, או כועס. אם אני לא מסוגלת לנהל את הקשב שלי ולהפנות אותו החוצה אני לא יכולה לעשות את הדברים האלה וכל אחד מהמימדים שדיברנו עליהם בעצם התנאי הבסיסי לזה שהם יתקיימו זה זה שאנחנו מסוגלים לנהל את הקשב שנו בצורה גמישה, להפנות אותו פנימה כשצריך להפנות אותו החוצה שצריך להרחיב אותו לצמצם אותו, בסדר, להיות גמישים מבחינת מה דרישות הקשב שהכי מתאימות לי ברגע נתון ופה אני חושבת שאני לא צריכה להסביר למה זה מתחבר למיינדפולנס כי מיינדפולנס בבסיס שלו הוא תרגול קשבי, וכל האפקטים שאנחנו מקבלים מהמיינדפולנס יושבים בעצם על זה שאנחנו מאמנים את הקשב שלנו ככה שהוא ישרת אותנו בצורה הכי טובה. אז עכשיו אחרי שעברנו ככה דיי במהירות על כל הרצפים האלה אנחנו צריכים לשאול את השאלה האם יש דבר כזה שנקרא סגנון רגשי אופטימלי, האם אני עכשיו יכולה לתת לכם מתכון שאומר לכם איפה אתם צריכים בדיוק להיות על כל אחד מהרצפים האלה כדי שתהיו מסודרים. התשובה היא כמובן שלא. החיים קצת יותר מורכבים מזה. אנחנו אומרים אין כנראה דבר כזה סגנון רגשי אופטימלי, כי כל אחד מאיתנו נסיבות החיים שלו קצת שונות הקונטקסט שבו הוא מתנהל הוא קצת שונה הידע שלו הוא קצת שונה התרבות שלו היא קצת שונה. ולכן כל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו האם הסגנון הרגשי שלי כרגע משרת אותי, במצב שבו אני נמצא עכשיו? ואם הוא לא משרת אותי, מה אני עושה בשביל לשנות אותו? כשלטווח רחוק, אם אנחנו עובדים על לטפח את הגמישות הזאת לזוז על הרצפים האלה בהתאם למצב, אז אנחנו לאורך זמן מפתחים באופן כללי איזשהי יכולת שתורמת כמובן להתמודדות הרבה יותר טוב עם המציאות ועם עצמנו. אני כן אגיד שעל אף שאמרנו שאין דבר כזה סגנון רגשי אופטימלי, הגמישות פה היא חשובה. אנחנו בכל זאת מדברים על זה שכנראה מצבי קיצון הם לא טובים. וזה אני חושבת נכון להרבה דברים בחיים שלנו שמצבי קיצון הם לא טובים ובעצם ריצ'י דיווידסון מנסה להראות שוב פעם וזה הצעה, כן, לא חייבים לקבל אותה, אבל הוא מנסה להראות איך אפשר לקחת כל מיני פסיכו-פתולוגיות, כל מיני הפרעות פסיכיאטריות או פסיכולוגיות ולהראות שהן נובעות מזה שאנשים יושבים על קצוות של כל מיני רצפים. אני לא אעבור על כל הדוגמאות, אני אתן לך פה כמה דוגמאות, אני אעלה אותן ותוכלו להסתכל. למשל על PTSD כבר דיברנו, ראינו ש PTSD יכול להיות מאופיין ברגישות נמוכה לקונטקסט. כשמסתכלים על קשב למשל אז אנשים שיש להם ADHD יושבים על הקצה הנמוך של הקשב לעומת זאת חלק מהאנשים שיושבים על הרצף האוטיסטי הם דווקא יושבים על הרצף המאוד גבוה של הקשב בהיבט הזה שהם מסוגלים לקחת משהו קטן ולהיבלע בתוכו ולשכוח שיש עולם מסביב. תחשבו על הילד שהוא על הרצף האוטיסטי הוא יושב עם מכונית צעצוע, הוא יכול לשבת חמש שעות ביום ורק לסובב את הגלגלים שוב פעם ושוב פעם ושוב פעם והוא שקוע כולו בתוך הדבר הזה ואין שום דבר אחר בסביבה. אם אנחנו מדברים על השקפה, הזכרתי קודם דיכאון כאנשים שהם מאוד מאוד נמוכים ברצף הזה של השקפה אבל אם תחשבו על אנשים שיש להם למשל הפרעה דו-קוטבית, מה שנקרא מאניה-דיפרסיה, אלה אנשים שזזים נורא מהר מהרצף הגבוה לרצף הנמוך מהתקפים של מאניה שהכל מעולה והעולם מושלם להתקפים של דיכאון שהכל גרוע ואין לי טעם לחיות. וככה בעצם אפשר לקחת ולאפיין את הדברים האלה ולהבין שזה נותן לנו תמונה יותר מורכבת ולכן כנראה יותר מדוייקת של פסיכו-פתולוגיות ושל בני אדם באופן כללי כי אנחנו יצורים מורכבים ולחשוב שלכל מיני תופעות אנושיות יש הסבר פשוט זו מחשבה קצת נאיבית וככה אנחנו מקבלים איזשהו הסבר יותר מורכב שבאמת ככה נותן מקום לעולם אנושי יותר עמוק. 

כותבים "נראה מאוד מאתגר לעבוד על רוב הדברים" בהקשר למה שאמרתי שאנחנו צריכים ללמוד להזיז את עצמינו, תראו זה נכון. זה לא עבודה של מהיום למחר, זה עבודה שנמשכת לאורך כל החיים ושוב פעם יש פה הזמנה למה שנקרא חקירה עצמית, שככל אחד יכול לשבת עם עצמו, אני בסוף גם אכתוב לכם בצ'אט, אני אתן לכם לינק לשאלון, אתם יכולים להוריד את השאלון, למלא את השאלון ולעשות לעצמיכם מין בחינה עצמית כזאת של מה הסגנון הרגשי ולנסות לחקור עם עצמכם בתוך הרצפים האלה מה מהרצפה האלה משרת אותי ואני טוב בו ומה מהרצפים האלה לא משרת אותי ואני צריך להתחיל לעבוד עליו. ושוב פעם זה עבודה שלא נגמרת אתם יודעים התפתחות עצמית שזה משהו שצריך לעבוד עליו כל הזמן כל הזמן כמו שנאמתי לכם במפגש הקודם שאם החלטתם לתרגל מיינדפולנס זה לא "תירגלתי שמונה שבועות אני מסודר, אני במיינדפולנס כל החיים' זה עבודה מתמשכת אבל זה חלק מהכייף לא?

סיגלית שואלת "לאיזה גיל השאלון מתאים"? במקור זה שאלון שפיתחו אותו לאנשים בוגרים אבל הוא כתוב בשפה דיי פשוטה אז בטח לבני נוער הוא יכול להתאים וגם ילדים קטנים עם סוג של תיווך. רק בבקשה בבקשה אל תיקחו עכשיו את השאלון הזה ככלי לאיזשהו אבחון קליני בסדר? לא לעשות לילד את השאלון הזה ולאבחן אותו שיש לו דיכאון קליני או משהו כזה. לקחת את השאלון הזה כהזמנה לחקירה עצמית ותו לא. שואלים אם אפשר להעלות גם את המצגת אני אשלח לשיר את המצגת והיא תעשה איתה מה שהיא מבינה, בסדר. אז עכשיו, האמת שכבר עניתי על השאלה הזאת, "האם אנחנו יכולים לשנות את הסגנונות הרגשיים שלנו", אז לפי מה שאמרתי אתם מבינים שהתשובה היא – כן. למרות שאנחנו נולדים, כל אחד מאיתנו נולד עם איזשהו סגנון רגשי שכנראה יושב הרבה על כל מיני גורמים גנטיים אנחנו יודעים שגם לסביבה יש הרבה מאוד השפעה על התפתחות המוח שלנו ועל ההתפתחות שלנו בכלל אנחנו יודעים שהמוח פלסטי ומשתנה כל הזמן ולכן גם אם נולדתי עם סגנון רגשי מסויים זה לא אומר שאני צריכה להיות תקועה שם, אני צריכה להבין שהסגנון הזה לא משרת אותי ואני צריכה לשאול את עצמי מה אני צריכה לעשות בשביל לעבוד עליו.? ואני מציעה למשל תרגולי המיינדפולנס השונים יכולים להיות כלי טוב בשביל לעבוד על הרצפים האלה ואלה כמובן תמיד חדשות טובות. וזהו. אז לפני שאני מסיימת ככה סופית סופית סופית יש לכם פה את כל הקישורים השונים למקומות שבהם אנחנו נמצאים במרחב הוירטואלי, שוב אני אשלח לשיר את המצגת אז תוכלו להגיע לזה גם משם. הכי קל פשוט לחפש "מרכז סגול למוח ותודעה" ביוטיוב, בגוגל ופייסבוק וככה תגיעו למקומות שבהם אנחנו נמצאים. ואני רגע יוצאת מהשיתוף של המצגת ואני רוצה לתת לכם לינקים לפודקאסט ושם גם תמצאו לינק לשאלון בסדר. אז שנייה אחת. הכנתי את זה מראש, כל הכבוד לי, ממש כל הכבוד לי. אוקיי. זה העמוד באתר האינטרנט שלנו איפה שיש את הפודקאסט של הסגנונות הרגשיים, מה שאמרתי עכשיו עם קצת יותר העמקה ועם עוד כל מיני התייחסויות שפה בשעה, שעה וקצת אני לא יכולה להספיק. ושם אם תיכנסו יש שם עשרה פרקים באחד הפרקים יש לכם לינק לשאלון בעברית ואפשר להוריד אותו ולעשות אותו ולבחון את עצמכם ולהתחיל לחשוב מה עובד לי, מה לא עובד לי ומה אני רוצה לשנות. בוא נראה יש פה עוד עוד עוד שאלות. אז נועה כותבת שהיא עם פוסט טראומה וכשהיא בהתקף חרדה היא חווה את עצמה במצב הקיצון הנמוך כמעט בכל אחת מהקטגוריות לעומת זאת כשהיא לא בהתקף חרדה יש יותר איזון. זה מאוד הגיוני כי כשאנשים נכנסים להתקף חרדה מבחינת המוח שלהם הם כרגע במצב מאיים ובסכנת חיים. כשאנחנו בסכנת חיים אנחנו לא חסינים והשקפת העולם שלנו היא מאוד שלילית והיכולת שלנו להשתמש בתחושות גופניות בשביל לווסת את עצמינו היא נמוכה זה מאוד מאוד ברור. אז השאלה היא איך את יכולה לנצל את רגעי האיזון בשביל לעבוד על המערכות האלה ככה שגם כשאת נכנסת להתקפי חרדה הם לאט לאט יתחילו לרדת בעוצמה שלהם בסדר, כמו שאמרתי. הזמן שבו אנחנו צריכים לעבוד על המוח שלנו זה לא במצב של משבר. מצב של משבר אי אפשר לעשות את זה. צריך לעבוד על המוח בשגרה כדי שבזמן משבר זה כבר יהיה שם ויהיה קל לשלוף את זה. ואת שואלת איך קורה שהחוויה בתוכך משתנה בכזאת קיצוניות. אז שוב פעם המוח שלנו הוא איבר מאוד מאוד דינמי ומספיק שאנחנו נחשפים לאיזשהו גירוי שמעורר בנו מצוקה המוח תופס את זה כמצב חירום ושוב מצב חירום כל הנורות האדומות נדלקות כל הפעמונים מצלצלים ויש משהו טוב ביכולת שלנו לנוע בכזו קיצוניות מרוגע לסוג של משבר כי שוב פעם אם יש פה איום צריך מאוד מהר להגיב אליו. אם היה לוקח לנו שעה להיכנס לחרדה, עד שנכנסים לחרדה כבר האיום היה מכווצ'ץ אותנו. אז זה חשוב שנידע להגיב לאיומים כמובן ששוב, כמו במצב של פוסט טראומה, זה יוצא מכלל שליטה, צריך ללמוד לאזן את זה ואת זה צריך לעשות עם אנשי מקצוע כמובן וכולי. אני רוצה להסתכל אם יש עוד שאלות. אורן שואל אם יש אפשרות לראות הקלטה. כן תהיה הקלטה. הנה שיר ענתה על השאלה הזאת. איפה הלינק לשאלון, אז שוב, כתבתם הרבה דברים, אה, שלחתי את זה רק להדס בפרטי, סליחה, הדס הרוויחה ואתם הפסדתם. שנייה, אני בטעות על התכתבות אישית פה, הנה הנה. כן נכון, הקשב שלי לא טוב. הנה, זה הלינק אז עם הלינק הזה אתם נכנסים לפודקאסט ובאחד הפרקים של הפודקאסט לא זוכרת איזה אבל באחד הפרקים לדעתי באחד הפרקים האחרונים שם יש לכם לינק לשאלון שאפשר להוריד אותו למחשב שלכם ולמלא אותו. ושוב אם מעניין אתכם אז גם לחפש את הספר אני כותבת לכם עכשיו את השם של הספר, פשוט לחפש באמזון או איפה שאתם קונים את הספרים שלכם אונליין – the emotional life of your brain by richard davidson. בסדר, תחפשו את זה בגוגל ותוכלו להגיע. תודה למי שכתב לי שאני מדהימה, מרגישה כמו קורס ב'בינתחומי' אני מנחשת שזה סטודנט או סטודנטית שלי או שלא, סתם מישהו שלמד בבינתחומי. זהו, מה השעה? שמונה ועשרה בסדר גלשתי בעשר דקות אבל לא נורא.

אה מוריה, אני פוגשת את מוריה מלא במרחב המקוון, ואני כל פעם שמחה שאני ממשיכה לרגש אותה, אז זה טוב. אז זהו, אני אשחרר אתכם, אני צריכה ללכת לאכול ארוחת ערב, אני אעביר את המצגת לשיר והיא תעלה אותה למרחב של מיינדפול ספייס וזה גם יעלה כהקלטה באתר ובפייסבוק. שמחתי מאוד לפגוש אתכם. רגע יש פה שאלה אחרונה מהדס אז אני אענה לה זריז, היא שואלת על הקשר בין הפרעות קשב לבעיות חברתיות, ולאו דווקא כי יש להם תכונות שמקשות על תיחזוק של קשרים בצורה עקיפה. אז אני אגיד שהקשר בין הפרעות קשב להפרעות חברתיות זה בגלל שאם יש בעיה בקשב וקשב משרת אותנו גם ביכולות הבחרתיות שלנו אזבהכרח אם יש בעיה בקשב זה משליך על כל דבר שאנחנו עושים גם בתחום הרגשי וגם בתחום החברתי. אז זאת תהיה התשובה. נוגה תודה. רבקה תודה. תודה לכולכם שיהיה לכם סוף שבוע נעים ופסח שמח עד כמה שאפשר ואתם יודעים תמשיכו לתרגל מיום ליום מיום ליום, נמסטה.

קול אחר: אז ענת תודה רבה לך, והיה באמת מרתק.

מרחב ההתנדבות ותמיכה בזמן קורונה

התרופה לפחד היא אהבה, נתינה, ראיית הטוב זמן של קושי הוא גם זמן לחיבור דרך נתינה וקבלה

מרחב ההתנדבות ותמיכה בזמן קורונה

התרופה לפחד היא אהבה, נתינה, ראיית הטוב זמן של קושי הוא גם זמן לחיבור דרך נתינה וקבלה

סגירת תפריט

הרשמה לשידור לייב

קישור לזום

תודה שנרשמת

תודה שנרשמת למפגש שלנו.
מצורף לינק לכניסה דרך אפליקציית זום:

קישור לזום