שלום, מרחב "תודעה בריאה" הופק מתוך רצון לתמוך בכל מי שסובל מדאגה, לחץ, פחד, ורגשות קשים אחרים בצל משבר הקורונה. האתר נבנה על ידי מתנדבים מעמותת מינדפולנס ישראל, ארגן רוטרי ומרכז מיינדפולספייס. כל המורים מלמדים בהתנדבות.

תכנים נוספים שיכולים לעניין אותך

חוכמת ההזדקנות – תרגול, שיח וחקירה

שיחה עם חנה סורק במסגרת המפגשים של חוכמת ההזדקנות – תרגול, שיח וחקירה. תמלול השיחה מופיע תחת הלשונית "מידע נוסף"

חנה סורק

מנחה סדנאות למדיטציה, מלמדת יוגה והילינג ומטפלת בשיטת להקשיב לעיניים.

תמלול השיחה

מתמללת: רוני פלס

שלום לכן, שמי ……

זו הזדמנות מאד מיוחדת להצטרף אליכן כאן היום. אני ממש שמחה לפגוש את מי שהביאה למפגש הוירטואלי הזה. למרות שאני לא רואה את כולן אני משוכנעת שבהמשך אני ארצה לראות אתכן.

כשביקשה ממני רחל אתמול אז ממש שמחתי על ההזדמנות ורק אח"כ שמתי לב שהיום נופל על יום גדול וכבד עבור כל מי שחי כאן.

יום השואה זה יום שבו אנחנו שומעים משתתפים לוקחים חלק באירועים שקרו לפני הרבה שנים שבעים וחש שנה ויותר ועדיין משפיעים על חיינו יום יום.

אי אפשר לתרגל מיינדפולנס ותשומת לב לרגע בלי להבין שבהקשר שברגע הזה כולנו מחוברים לעבר קרוב, רחוק.

כי אנחנו כל הזמן מחוברים בין שנרצה ובין שלא נרצה. אבל תרגול המיינדפולנס (אני מניחה שרובכם מיומנים בו אם לא, אשמח לשמוע)  תרגול המיינדפולנס הוא מיקוד בכאן ובעכשיו במה שקורה לי עכשיו בתחושות בגוף ברגשות שעולים במחשבות שעולות בניסיונות שהתודעה מעלה באופן שוטף ורציף כל הזמן למודעות שלנו כדי שנשים לב. תרגול מיינספולנס נועד שנשים לב יותר למה שמתחולל סביבנו ובמרחב האישי שלנו, קודם כל בגוף ובתוך התודעה שלנו.

חשבתי להציע שנתחיל למדיטציה ואח"כ נתחבר כל אחד ואחד למקום שבו היום הזה ומה שחווינו בו עד עכשיו, הוא עוד לא הסתיים. הוא יסתיים היום בערב. מה שיעלה לכל אחד בתוכו בעקבות המדיטציה ובעקבות המיקום שלו בהיותו הוא במרחב המאוד מאוד עצום של הקיום.

אנחנו כמובן באים ליום הזה אחרי שהיינו בתקופה ארוכה בסגר ובבידוד. חלקנו לא פוגשים את היקרים לנו אלא באמצעים תקשורת דיגיטליים. וזה לא אותו הדבר כאמא לנכדים אני יכולה להגיד שהגעגועים הם מאוד מאוד חזקים לתחושה פיזית, למגע, לשיחה לקשר בין אישי. וכן יש לנו גם את כל מכלול הדאגות לבריאות שבחודשים האחרונים התגברו. אין מה לעשות התקשורות בתוכה אנחנו חיים ושהיא מציפה אותנו וחודרת לדלת אמותינו, היא מציפה נושאים שהתודעה שלנו ממשיכה להציף אותם אחר כך. כפי שמי שמנוסה יותר בהסתכלות במרחב התודעתי שלנו, רואה שיש איזשהי המשכיות של הדברים והנושאים שעולים בתודעה והם קשורים למה שאנחנו חווים ביום יום. ומה שאנחנו חווים ביום יום אינו מנותק ממה שחוינו אתמול ושלשום, לפני חודש, לפני שנה וכן לפני הרבה שנים שגדלנו ושההורים שלנו העבירו לנו נושאים מסוימים וחווינו  אותם. וכל אותם סיפורים שאת חלקם חווינו ישירות ואת חלקם אנחנו שומעים. וכל שנה הזיכרון הזה עולה וצף.

זה יום שמהרבה בחינות יש בו מקום לעצב ויש בו הרבה מקום לזיכרון. אז אנחנו ניתן לעצב ולזיכרון ולכל דבר  שעולה, מקום לעלות עוד מעט.

אז תחילה בואו נחזור וניפגש עם הגוף שלנו כפי שהוא עכשיו כפי שהוא ברגע הזה. נעשה מדיטציה קצרה ביחד, אני אנחה ואתם אני מקווה שתוכלו לעקוב. אנחנו נתמקד בעיקר בנשימה ונתמקד בעיקר בשלל הדברים שיעלו ועולים בתוך המרחב התודעתי והאישי שלנו בגוף, במחשבות, בתחושות וברגשות.

זיכרונות לצורך זה נופלים תחת ההגדרה של מחשבות.

אז בואו אתם כל אחד ואחת שבו על כסא עם גב ישר ואתם לא חייבים להישען. רק תוודאו שהגב שלכם באמת ישר. אז איך מוודעים את זה. אנחנו מתחילים קודם כל מכפות הרגלים שאמורות לנוע בצורה נוחה ויציבה על האדמה ואם הרגלים שלנו קצרות מידי לכיסא הספציפי שבו אנחנו יושבים, בבקשה אל תשבו על כורסאות אלא על כיסאות מסוג הכיסאות שיש בשולחן האוכל או מקומות אחרים בדירה.

שבו עם רגליים על הרצפה או על כרית או על הדום כדי שכפות הרגליים יהיו מבוססות היטב באדמה ואז נתבונן כל אחד ואחד בגוף שלו וכאן אפשר כבר לעצום עיניים לסגור אותם אפילו למחצה או לגמרי ולהתבונן באופן כללי על בעמוד השדרה שלנו שעולה יש מהאגן. האגן הוא החלק הרחב שנח ביציבות רבה על הכיסא. שימו לב שאתם נשענים על שני הישבנים בישיבה מאוד נוחה מאוד יציבה מאוד כבדה  כל כובד שנח ביציבות רבה על הכיסא.

את כל כובד משקל הגוף על הכיסא. ומאותו אגן יציב עמוד שדרה עולה ישר כלפי מעלה עד שאנחנו מגיעים לכתפיים. כדי לבסס לעצמנו את התחושה מה זה ישר, מרביתנו בחלוף השנים סיגלנו לעצמנו איזשהי נטייה לגוף. בואו נרים כתפיים לאוזניים נוריד אותם למטה ואחורה – זה ישר!

נכון שזה מוזר אבל עם הזמן ככל שנתמיד בזה, הגוף שלנו יסתגל להיות ישר יותר.

בואו נעשה את זה עוד פעמיים – כתפיים לאוזניים, אחורה כמה שאפשר ולמטה אז עצם החזה תבלוט קדימה באמת בצורה שאנחנו לא רגילים לה אבל זה ישר. כשעצם החזה בולטת והכתפיים למטה, מבנה הגוף שלנו בנוי כך שעמוד השדרה ישר.

פעם אחרונה לכתפיים, לאוזניים אחורה ולמטה. ועכשיו בואו נעבור לראש ונקרב קצת את הסנטר לחזה, לא ממש לגעת. האינדיקציה תהייה (כדאי שתפתחו עיניים) האף צריך להיות באותו קו עם הטבור. זה יחייב את מרביתינו להזיז קצת את הראש אחורה. ושוב נסגור עיניים ונתבונן בגוף שלנו. זאת התנוחה של ישר ואני מבטיחה לכם שהיא לא תישמר לאורך זמן. מפעם לפעם אם תיזכרו במהלך המדיטציה תחזרו גם לכתפיים לאוזניים אחורה ולמטה ולאף שהוא באותו קו ישר עם הטבור. יש חשיבות מאוד גדולה לגב ישר. לא ניכנס לזה כרגע. בהזדמנות אחרת.

ועכשיו שהעיניים שלנו סגורות ושהאף שלנו ישר בואו נתבונן רק בלשון שלנו ונשים אותה בחייך העליון . מאחורי השיניים הקדמיות. אפשר לקפל אותה, קצה הלשון צריך לגעת בחייך העליון מאחורי השיניים הקדמיות. הסנטר יכול להיות רפוי, הפה פתוח או פתוח למחצה. 

אנחנו נתבונן בכפות הידיים. כפות הידיים בעצם שמוטות להן במהלך הזרועות מטה עד הירכיים. מי שרוצה יכול לשלב אותן כף יד ימין בתוך כף יד שמאל האגודלים נוגעים בחיק. כל אחד תנסו ותראו אם זה נוח לכם. כיוון שאני בטוחה שאתם כבר מכירים את התנוחה המדיטטיבית. אז אסתפק בזה עכשיו בואו נצא לדרך

וננשום . ננשום שלוש נשימות עמוקות לבטן וננשוף נשיפות ארוכות. שאיפות לבטן ושאיפות ארוכות. נתבונן בתנועה של הבטן עם כל נשימה פנימה הבטן תתמלא באוויר, עם כל נשיפה החוצה הבטן תרד והגוף יתרוקן מאויר. ניצמד למונוטוניות לשגרה של הנשימה שלנו ורק נצפה בה מבלי לעשות שום דבר. תשומת לב קשיבות זה בעצם לשים לב מרגע לרגע מבלי לשפוט דבר. אז מה שנעשה יהיה בסדר אז רק נתבונן ונסתכל באוויר שנכנס ובאוויר שיוצא. 

עם כל נשימה פנימה אנחנו מכניסים חמצן ככוח חיים עם כל נשיפה החוצה אנחנו מוציאים את מה שלא מתאים לנו, החוצה.

בואו נמקד את ההסתכלות שלנו , את תשומת הלב שלנו לנשימה. לנשימה יש התחלה אמצע וסוף בסוף הנשימה פנימה ישנה נקודה שממנה אנחנו מתחילים לנשוף החוצה את האויר וגם שם יש התחלה אמצע וסוף וכמובן עוד הרבה נקודות בדרך. בואו נמקד את תשומת הלב בשלוש נקודות מרכזיות – התחלה אמצע וסוף. ואז התחלה אמצע וסוף בסוף הנשיפה יש התחלה של הנשימה פנימה. בואו ננסה לשים לב לתהליך הזה. כיצד הוא קורה אצלנו. אם אנחנו מצליחים להסתכל ברצף הנמשך של הנקודות האלה. 

תשומת הלב שלנו היא מאוד מאוד צמודה לאובייקט לנשימה צמודה הכי הכי מדויק שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לכל אחד כפי שמתאים לו. 

נרפה לרגע מהמאמץ הממוקד ונעבור להסתכל בבטן ובתנועה שלה נתבונן בגוף שלנו נציין לעצמנו איך הגוף שלנו מרגיש? האם יש אזורים בגוף שהם כואבים? מכווצים? ואו תחושה אחרת, פיזית שאנחנו מרגישים אותה בגוף. נוכל לצורך זה לעזוב לרגע את האובייקט , אובייקט הנשימה רק להתבונן בגוף שלנו מכף רגל ועד ראש לאט לאט.

כפות רגליים, שוקיים, ברכיים, ירכיים, אגן, לנשום לתוך האגן ונרפה ושוב ננשום לתוך האגן ונרפה. לוודא שאנחנו עם בטן רפויה ונמלא אותה בהרבה הרבה אוויר. כל מקום אחר בגוף שאותו אנחנו מרגישים, לא נתייחס אליו גם אם הוא כואב וגם אם לא. נישאר בנשימה בבטן

נעבור לרגע לאזור החזה, ריאות –  נמלא את אזור הריאות והחזה עם הרבה אוויר עכשיו נוכל להרגיש את התנועה שם, ונעבור לראש. נתבונן ביציבה שלנו, בישר רק נמלא את הראש כולו באוויר ננשום לתוכו וננשוף החוצה כל מה שלא מתאים.   נעשה זאת כמה פעמים.  נמלא את הראש באוויר וננשוף החוצה כל מה שמיותר

ואז שוב נחזור לאזור הבטן שבו התמקדנו הפעם בנשימה. נחזור לקצב ולהתבוננות בקצב של האויר שנכנס לאוויר שיוצא. שוב ננסה לשים לב ולשוות בין אורך הנשימות לנשיפות החוצה האם הן זהות באורכן או שונות?

ולרגע נתבונן ונראה אם בגוף ישנן תחושות מסוימות האם יש מחשבות שעולות אבל לא נחשוב אותן כי אנחנו מתמקדים בנשימה.

רק נשים לב אם יש תחושות שעולות ונחזור לנשימה. כל דבר שהוא לא הנשימה נשים אליו לשנייה לב ונחזור מיד למוקד תשומת הלב שלנו – הנשימה. בדקות האחרונות שנותרו לנו, נשתדל עם כל נשיפה החוצה להרפות את הגוף שלנו כמה שיותר ועדיין לשים לב לכל נשימה פנימה, למהלך שלה , לכל נשיפה החוצה. אחרי כל שאיפה יש את הנקודה ואז יש את הנשיפה ובנשיפה נשתדל להרפות כמה שיותר. 

ולאט לאט בואו נתחיל לחזור לכאן ולעכשיו, נפתח עיניים נזיז רגלים וידיים . אפשר להתמתח. 

אני מזמינה אותכם עכשיו להתחבר למקומות שעלו בכם שנמצאים בכם בעקבות המדיטציה ולשתף אותנו. מאחר ואני לא רואה את כולם , פשוט תרימו יד ושיר ואני נראה אותכם נפתח את המיקרופון ותוכלו לדבר. המיקרופון שלכם

דוברת:  שקט שלווה התרחבות

חנה: מי הדוברת אם תוכלי לומר את השם. כל מי שמדבר..

דוברת: עירית – שקט שלווה התרחבות מרחב משהו מאוד רחב וריתמי מאוזן שקט מאוד הרשים אותי התחלה אמצע סוף כל המחזוריות הזאת. תודה.

דוברת: אם אין אף אחד אני יכולה להוסיף, זה נתן הרגשה שכל הזמן התחלה אמצע סוף התחלה אמצע סוף אין באמת סוף כאילו יש נשיפה, שאיפה ושוב ושוב משהו כזה שזורם.

חנה: נפלא

דוברת: מנחם אין תקיעות, הכול בסדר כמו שצריך, קורה לבד רק לשים לב.

חנה: תשמעי בארמית אומרים "ואידך זיל גמור" – לא צריך יותר מזה כי באמת זו המציאות של הקיום שלנו כשאנחנו מסתכלים מקרוב כשאנחנו מסתכלים במנגנונים הכי הכי בסיסיים של מי שאנחנו. הנשימה בהתחלת החיים שלנו כשאנחנו באים לאוויר העולם זאת הנשימה הראשונה שלנו ועוזבת אותנו בסוף חיינו זאת הנשימה האחרונה. בין לבין המנגנון הזה מלווה אותנו צמוד אלינו הדוק הדוק והוא בעצם מי שאנחנו שאנחנו לא נפרדים ממנו ושאנחנו לא צריכים לתור בכל מיני שדות אחרים.

הייתי שמחה לשמוע גם אם היה לכם תחושות מסוימות בגוף , מחשבות מסוימות קשורות או לא קשורות לתרגול ורגשות מסויים אם עלו? אם שמתם לב?

דוברת: אני שמתי לב שיש מחשבות אבל הן נורא מינוריות אבל התמקדתי  ממש בנשימה אבל היה משהו שקלטתי אבל אני לא זוכרת מה זה היה. זו התפעמות אין התחלה אמצע סוף אבל כל הזמן משתנה יש  שינוי יש נוכחות שנדבקת לזה. נכון שהיו דברים קצת… אבל אני לא זוכרת מה זה היה.

חנה: לא בהכרח כל אחד היה לו את החוויה שלך. כי החוויות הן דבר שוננה ומשתנה מישיבה אחת לשנייה. כלומר מישהו יושב כמה וכמה פעמים ויושב בעצמו יכול להעיד שלא תמיד המדיטציות הן כאלו או אחרות ושוב צריך לזכור שכל מדיטציה היא טובה וכל מה שקורה הוא נכון לנו באותו רגע ולהימנע ולהשהות שיפוט עד כמה שאפשר. הנטייה שלנו היא לשפוט אנחנו תמיד שופטים. זה מנגנון שבנוי בתוכנו ובקלות רבה אנחנו יכולים ליפול לתוכו ולהפעיל אותו. אז חלק מהמדיטציות המיינדפולנס היא להשהות שיפוט רק להסתכל ומה שמציג לי, ומה שעולה טוב ומה שלא, גם טוב.

בגלל שהיום הוא יום כזה מיוחד וגם אם הגענו לשקט מאוד גדול בתוך הדקות שהקדשנו להתבוננות קרובה בנשימה שלנו, הייתי שמחה לדעת אם יש כאן מישהי שהגיעה עם איזה שהן מחשבות או תובנות ליום הזה ליום השואה בקשר  שלו עצמו בהקשר של החברה… אני פותחת את הבמה…

חיים ממעלה אדומים: אני רוצה להגיד משהו מה שקרה לי במדיטציה זה משהו שמעבר למילים משהו שהוא.. לא אומר ריקנות אבל של אין מאוד גדול, מאין ריחוף צף באיזשהו משהו אין סופי..

חנה: אי אפשר לבטא את זה במילים

חיים: ההתפעמות היא מהמחשבה שהייתה מהמופלאות הזו של המנגנון זו מין תחושה של  ,,, אני לא יכול להסביר במילים. אבל זה מציף אותך במין מופלאות כזו התפעמות כזו מהמנגנון הזה מהיכולת הזו. וזה מחבר אותי גם לאנשים כאן בקבוצה ובכלל לכל היקום הזה שאנחנו הולכים עליו.

ובהקשר ליום הזה יום השואה אז מעבר לזיכרון ולאבל ולצער ועל האובדן, יש משהו בסיפורים על ההישרדות על אותם מתי מעט ששרדו , איך הם עשו את זה ? איך הם הצליחו? וזה מביא אותי למחשבה שההשתוקקות הכי גדולה בחיים זה להישאר בחיים להיות בריא. עוד הקורונה כאן כל הזמן נמצאת ברקע , גורמת לחששות על אחת כמה וכמה בקבוצת הגיל הזו שהכניסו אותי אליה, רציתי להישאר צעיר אבל אין מה לעשות. זהו.. היה טוב.

חנה: תודה רבה

יש עוד מישהו שרוצה לומר משהו

שיר: שלו הרימה יד… טעות.. סליחה

חנה: עירית לא שומעים אותך

עירית: חיבר אותי השקט הזה לאימי שהיא ניצולת אושוויץ והיא נפטרה לפני שנה אז כששאלת איך זה מתחבר אז היו לי קצת דמעות, חיבור אליה, רגישות כזו, חום ואהבה וגעגוע.

חנה: זו מטרתו של היום הזה וטוב שאנחנו יכולים להתחבר ולהיות ביחד לחוש את האנשים שאנחנו אוהבים אותם.

רחל את תרצי לומר משהו? חשבתי לבקש ממך אם את רוצה להשתתף איתנו, לומר משהו

רחל: בשמחה רבה. היום היו לי כמה מפגשים עם קבוצות כאלו ואחרות ואחד הדברים שמאוד עלה זה המקום של האחדות היכולת פתאום להיפתח ולראות כמה אנחנו שלובים אחד בתוך השני במיוחד בתקופות שאנחנו עוברים קושי נפשי או פיזי ולראות שהלב נפתח לראות כמה החיים שלנו ארוגים אחד בתוך השני והיכולת לראות גם להיפתח לקושי של האחר ולפחד של האחר זה האלמנט שהיה מאוד נוכח בתוך היום שאני חווה אותו אני רציתי לשתף את זה זה מאוד נגע לליבי. יש לי קבוצת בוקר של אנשים מאוד מבוגרים מתקרבים ל 90 ולראות את החוויה הזו "מאז קום המדינה אני חווה את הכאב הזה את הצער אבל יחד עם זה יש פתאום פתיחה והתרחבות של הביחד.

חנה: תודה.   זה מזכיר לי דברים של חכם בודהיסטי בשם "בדבה" שאמר שהחיים ממשיכים כשנפתחים יחד עם אחרים. וכשאת הזמנת אותי להנחות היום זה מה שחשבתי לעצמי שאנחנו פה והחיים שלנו ממשיכים. יש קורונה, אין קורונה, יש כך ויש אחרת, החיים שלנו ממשיכים. הגיל שלנו ממשיך באיזשהיא צורה ממשיכים לספור אותו. אבל מי שאנחנו בעצם זה בגלל התלות שלנו ההדדית שלנו עם אנשים אחרים. זה מי שאנחנו ואנחנו ממשיכים להתפתח עם זה ולהיות עוד דבר ועוד דבר ולגלות בתוכנו עוד משהו ועוד יכולת ועוד עניין ועוד סקרנות . זה בעצם הסוד של החיים ורק ככה חיים. והיום הזה באמת מאפשר לנו במילים שכל אחד מתאים לעצמו לחוות ולהשתתף יחד עם אחרים ולחוות את החוויות הכואבות והמצערות ויחד עם זה את היכולת להתגבר והיכולת לצאת ולחיות ולבנות. זה מזכיר לי גם את חמותי ז"ל, שהקדישה את כל חייה לזיכרון השואה ובאמת לא יכולת לפגוש בה לחמש דקות מבלי לחזור ולהיות איתה במקומות שבהם היא הייתה ובהתנסויות שאותן חוותה. בזמנו זה היה מוזר אנשים לא דיברו והיא דיברה. והיום אני כל כך מודה לה. היא חיברה את כולנו אותי, את הילדים ואת הנכדים את כל המשפחה בחוויות שאחרת היינו בורחים מהן, לא היינו רוצים לקחת בהן חלק. וככה הן הפכו להיות חלק מהחיים שלנו ויחד איתן אנחנו נבנינו. ועם כל נכד חדש עם כל הישג חדש היא הייתה  ניצחנו! ניצחנו! כל הזמן היא הייתה בחוויה של ניצחון בלתי פוסק על כל רגע קטן שהיה בחיים שלה.

כן אז תודה לכן על הזכות שהייתם בחברתי. הייתי שמחה לשמוע עוד מישהו שרוצה לשתף

דוברת: גבריאלה אתמול בערב נכנסתי לסדרה עמוד האש ומשום מה זכרתי שעמוד האש זה סאגה על משפחה מתקופת השואה וראיתי שזה לא נכון . ואז אמרתי, טוב שאני בחוכמת ההזדקנות ומקבלת את השכחה שלי כי מה שזכרתי זה לא מה שהיה אבל נכנסתי כבר אז ראיתי את הסידרה והיה שם על פרעות קישנייב שסיפרו שיוסי בנאי הוא הקריין ושהוא סיפר על הילדים שנרצחו שם שהוציאו להם את העיניים וזרקו אותם מקומה אחרונה ותקעו להם מסמרים לתוך הראש. אז זכרתי את השיר של טיך יונתן "קראו לי בשמותי האמיתיים" כך זה רחל? 

רחל: "קראו לי בשמי האמיתי"

גבריאלה: חשבתי לעצמי על כל המקומות שהייתי בחיים שלי, אני יכולה להיות הנאנסת אני יכולה להיות אותו פירט שאנס וחשבתי לעצמי אני יכולה להיות אותו אדם שמוציא עיניים לילדים? ועוד ראו שם את התמונות של התינוקות. האם אני יכולה להיות במקום הזה להוציא עיניים לתינוקות ולתקוע להם מסמרים בתוך הראש? וכל המקום הזה של כל הלימודים שאני לומדת והמילים שנאמרות וכן, ולא וכל הבלאגן הזה … אני חושבת לעצמי עד איפה יכול להיות רוע? עד כדי כך? אני חושבת על המקום הזה אני נחנקת. אני לא יכולה להבין רוע בצורה כזאת. את זה  אז אני היום לא יכולתי להיכנס לאף מקום לא לזיכרון בסלון לא יכולתי יותר להתחבר למקום הזה.. ברחתי לאיזה סרט. והיום אני מטפלת בבית של אישה ניצולת שואה וניסיתי קצת לדבר איתה על המקום הזה שלה והיא לא כ"כ רצתה להיכנס למקום הזה. וגם היא לא נישאה אף פעם , לא היא ולא אח שלה ואין להם ילדים לגדל כמובן. ואני חושבת על איך אפשר … מה זה הרוע הזה . יש הרבה דברים שאני יכולה לחשוב שאני יכולה להיות של איבוד אשתונות, של שנאה כל כך תהומית קשה לי.. אין לי תשובה … נגמרו לי המילים.

חנה: אין מילים.

אבא שלי היה ניצול שואה מאושוויץ ואמא שלי גרמניה שרצה בין הבתים שפוצצו את ברלין. פוסט-תראומטית ברמות ואני חושבת שהיו לי כל מיני דברים בעבר שהייתי בדעה שבגלגול הקודם שלי הייתי שם בשואה עצמה. נורא נורא כבד הסיפור הזה של ההתמודדויות שלנו העם היהודי של אלפי שנים של פוגרומים ושנאה… אתה בחרתנו מכל העמים. אני גיורת אבל באיזה מוקם אני לא יודעת..

חנה: זה מקום קשה מאוד ואין להפחית ממנו ולו מילימטר. מה שיש לנו לעשות זה מה שאת עושה  זה לצפות בזה .לצפות בזה ולא לשפוט את זה. זה חלק מההיסטוריה ולהבין שזה נמצא שזה קיים שזה מתחבר אלינו כי אנחנו חלק מהרקמה האנושית הזו וזה מאוד מאוד קשה וזה מאוד מאוד עצוב.

אני רק רוצה לפתוח בפניכם סיפור על תלמיד שהולך למסטר שלו וכולו כואב והוא סובל את כל הסבל של כל העולם והוא אומר למסטר – מה אני יכול לעשות כל העולם בסבל נוראי וקשה לי לשאת (זאת הצעקה שאני שומעת ממך גבי) המסטר לוקח אותו החוצה לטבע ואומר לו תתבונן כמה אבנים וכמה סלעים ויש בעולם הזה ואנחנו צריכים ללכת על הסלעים האלו בלי שהם יכאיבו לנו בכפות רגלינו. 

אז המסטר אמר לו – האם אתה יכול לקחת פיסות של עור ולכסות את כל הסלעים והאבנים ? אז התלמיד אמר – לא, אני לא יכול לעשות את זה אז אומר לו המסטר – מה שאתה כן יכול לעשות זה לנעול נעליים על כפות רגליך ואז תוכל ללכת בלי שהאבנים יכאיבו לך.

זה מה שנשאר לכולנו , זה פשוט התכוונות טובה ומיטיבה ותשומת לב והקשבה וזה מתחיל מזה קודם כל בקושי נשים את ההתכוונות המיטיבה ואנחנו יכולים להיטיב עם עצמנו ועם העולם.

רחל: מודיעה שבשבוע הבא בשעה 3 ניפגש כאן בפלטפורמה הנהדרת הזו של תודעה בריאה בתמיכה של שיר הנפלאה שתמיד איתנו ואני עם כל הבלבול שיר תמיד תומכת.

ובשבוע שאחרי ניפגש ביום שלישי הבא ב 4 והמורים שאנחנו נארח נמצאים כאן ברקע זה ברוך ושירה שלו מורים מהקהילה. מאד ממליצה לכם.

תודה חנה. אם שיר רוצה להגיד משהו .. תודה רבה חנה ורחל ותמי ובכלל שאתם שם ואנחנו איתכם.

שיר: אשמח לספר על הפרויקט של 24/7 סאנגה אם תרצו להצטרף. אני אפרסם לינק אם תרצו הוא פתוח. אפרסם לינק. תודה רבה.

אני אשמח שנעשה מדיטציה קצרה נוספת לסיום 5 דקות. אם יש עוד אנשים.. יש.

בואו נשב שוב כל אחד במקומו. נתמקם לנו כמו שמתאים לנו בגו ישר ורגלים על הרצפה אגן על הכיסא. גב ישר. נזכיר כתפיים לאוזניים אחורה ולמטה. סנטר קרוב לחזה, אף אם אפשר עם הטבור, עיניים סגורות, פה פתוח למחצה ולשון מעבר לחיך העליון. הפעם אנחנו ננשום אל הלב. נתמקד ישר באזור הלב וננשום לאזור הלב. בעצם אנחנו נושמים לאזור החזה, לריאות אבל תשומת הלב שלנו ממוקדת בלב. ונרגיש את הפעימה שלו נרגיש את החום שלו ונאפשר לעצמנו להנות מ חום הלב ומהקרינה שלו בכל הגוף כמו מן כוכב כזה שמקרין מהלב לכל אזור אחר בגוף. מן שמש כזאת וכל נשיפה ושאיפה גל חדש של קרניים מתפשט בכל הגוף. אפשר לתת לקרניים האלו צבע צהוב כזה בהיר צבע של שמש צבע של חום ולתת לגוף שלנו להתמלא שוב ושוב בכל נשימה.

להקפיד לראות שהקרניים מגיעות על לקצות האצבעות ועל לשורשי השערות שוב ושוב ושוב ורק נאמר עם כל נשימה את המשפטים הבאים בלב המשפטים האלו יעברו עם הגלים האלו לכל מקום בגוף:

  • הלוואי ואהיה חופשי מסכנה
  • הלוואי ואהיה מאושר  נפשית
  • ונשימה הבאה , הלוואי ואהיה מאושרת גופנית או מבריאה
  • ונשימה הבאה , הלוואי שאחייה ברוגע ובטוב

כל משפט כזה נכנס לכל תא ותא בגוף לכל מקום שהקרניים מגיעות אליו.

ועכשיו רק נשלח את אותם משפטים לכל מי שאנחנו רוצים בטובתו בין שזה אדם מסוים בין שזה המון גדול ורב ובין שזה כל היצורים החשים באשר הם. כל אחד יבחר לו עם כל נשימה ונשיפה אז אנחנו נשלח קרניים מהלב שלנו לאותה דמות לאותן דמויות לכל מי שאנחנו רוצים לשלוח את הברכות האלו:

ונאמר בלב עם כל נשיפה ושאיפה – הלוואי שתהיו חופשיים מסכנה , הלוואי שתהיו מאושרים נפשית, הלוואי שתהיו מאושרים גופנית, כלומר בריאים. והלוואי שתחיו ברוגע ובטוב. נשלח את הקרניים האלו לכל עבר ומכל עבר הקרינה הזו חוזרת אלינו ללב שלנו. האיחולים חוזרים אלינו חודרים ללב. ולאט לאט אנחנו יכולים לפתוח את העיניים ולחזור לכאן ולעכשיו ולהיפרד על לפעם הבאה.

מרחב ההתנדבות ותמיכה בזמן קורונה

התרופה לפחד היא אהבה, נתינה, ראיית הטוב זמן של קושי הוא גם זמן לחיבור דרך נתינה וקבלה

מרחב ההתנדבות ותמיכה בזמן קורונה

התרופה לפחד היא אהבה, נתינה, ראיית הטוב זמן של קושי הוא גם זמן לחיבור דרך נתינה וקבלה

סגירת תפריט

הרשמה לשידור לייב

קישור לזום

תודה שנרשמת

תודה שנרשמת למפגש שלנו.
מצורף לינק לכניסה דרך אפליקציית זום:

קישור לזום