ליקוט ושמירת טבע נתפסים בתרבות המודרנית כשתי פרקטיקות המציבות זה כנגד זה ערכים שונים, במסלול התנגשות.

בעשרות השנים בהם קיים בישראל חוק האוסר על ליקוט של צמחי בר מסויימים, הנלקטים על ידי האוכלוסיה המקומית לצורך מאכל ומרפא, ניטש ויכוח סוער בין "אנשי הטבע", המבקשים להגן על המינים הללו מפני קטיף אינטסיבי שעלול להוביל להכחדתם, לבין "בני המקום", המבקשים להמשיך ולממש את זכותם לגשת למקורות המזון והרפואות שהטבע המקומי מספק להם, וגורסים כי הליקוט, לא זו בלבד שאינו פוגע בצמחיה המקומית, אלא אף מעודד את התחדשותה.

נדון במהלכים ההיסטוריים שאפשרו לאנשי רשות הטבע והגנים לקנוס ולהרשיע מלקטים פלסטיניים, ונבחן את הסוגייה הבוערת מנקודות מבט אקולגיות, פילוסופיות ותרבותיות.

ההרצאה המרתקת הזו מבוססת על מחקר אתנוגרפי ממושך, שאני עורך במסגרת לימודי בביה"ס פורטר ללימודי הסביבה, באוניברסיטת תל אביב.

על המרצה : 

חוקר את תולדות המטבח הארצישראלי, מתרגל ומלמד מיומנויות חיים קדומות במסגרת ארגון "שומרי הגן" ו"מבשל זכרונות".
לומד ומלמד על אוכל בכלל ועל ליקוט צמחי בר בפרט, כמרכיבים רבי עוצמה בעיצובה של תרבות מקומית, וכשפה המגשרת בין תרבויות.

​​בוגר תואר ראשון בלימודי א"י ומדעי הסביבה (בהצטיינות) ומשלים הסמכת תואר שני בביה"ס ללימודי סביבה באונ' תל אביב, תוך חקר היחס שבין ערכי שמירת טבע לבין התרבות הקולינרית של אזרחי ישראל הערבים, וזיקתה למרחב.