סיכום שיעור מאת ארנינה קשתן 

בטבענו קיימת זרימה טבעית של נתינה, אכפתיות והתכווננות אל האחר, שבולטת במיוחד בנשים, ובעיקר בתקופת האימהות. בתקופה הראשונה של ההנקה וההחזקה של תינוק קרוב לגוף, תנועה זו מופיעה באופן אינסטינקטיבי, גם אם מלווה באתגרים כמו דיכאון לאחר לידה.
עם הזמן, התרחקנו מהיכולת לסמוך על החיים, להיות סקרנים ולהיפתח למה שמגיע.

מה פגם בתנועה הטבעית של זרימה ונתינה?

1. שלושת הכוחות – שמושכים אותנו תמיד לדפוסים המוכרים והאוטומטיים שלנו
2. ה״דבק״

1. שלושת הכוחות: המוח, החברה, והמשפחה

• המוח: המוח האחורי הקדום – כולל את המוח הזוחלי, המוח הלימבי שאחראי על הרגשות, והאמיגדלה שמפקחת על הקשר בין החוץ לפנים.
  זהו המוח ההישרדותי – הוא לא יודע מילים, מושגים וזמן. הוא מתעסק בלשמור על חיינו.
  המוח הזה מבחין אך ורק בין שני מצבים- מסוכן או לא מסוכן. זה האופן שבו הוא מקטלג את המציאות ומייצר תגובה שתשמור על חיינו – fight, flight, freeze.
• החברה: דפוסי שליטה שהתפתחו לאורך אלפי שנים של פטריארכיה (השימוש במילה אינו נגד גברים, אלא כתיאור של מבנה חברתי שנולד מתוך טראומה). מתוך פחד ממחסור, בני האדם למדו לשלוט באחרים, בטבע ובנשים, וגם בעצמם – תוך דיכוי רגשות כדי להבטיח שליטה חיצונית. החברה מעצבת אותנו דרך אמונות קולקטיביות, בעיקר דרך תפיסת "בסדר/לא-בסדר", שנחוות כאמיתות אבסולוטיות, אך בפועל הן הבניה חברתית שאינה קיימת בטבע (עבור עץ או ציפור לא קיימת אבחנה שיפוטית שכזו). למדנו לאמץ את תפיסה זו באופן כה עמוק, עד שהפכה לקריטריון שיפוטי מוחלט. עם הזמן, הקטלוג הזה השתלט על תפיסתנו, עד שהוא מחליף את האבחנה הבסיסית של המוח בין מסוכן ללא-מסוכן.
• המשפחה: המתווכת בין החברה לפרט. במבנה המשפחה המודרני, המשאבים הרגשיים מצומצמים, ורק דמויות מעטות זמינות לספק לילד את צרכיו. בניגוד לקהילה שבטית רחבה, בה היו אפשרויות שונות לתמיכה, הילד כיום תלוי במספר מצומצם של מטפלים, מה שמגביר חוויות של חוסר ודאות ותלות.
  
  שלושת הכוחות הללו מביאים איתם מתח של אשמה, דאגה וציפייה.
  

2. אשמה, דאגה, ציפייה – ״הדבק״

• אשמה – נוצרת מתוך האמונה שאם נפעיל על עצמנו כוח, נוכל להשתנות. בפועל, האשמה לא מקדמת שינוי אמיתי, אלא מרחיקה אותנו מעצמנו. עם זאת, תפקידה הבסיסי הוא ללעורר אותנו להבנה העמוקה והמשמעותית לגבי ההשפעה שיש לנו על אחרים.
• דאגה – נובעת ממחשבות על העתיד ומתחזקת מתוך ההנחה שהדאגה תעניק לנו שליטה וביטחון. הדאגה מתעתעת בנו בכך שהיא נתפסת כמחווה של אהבה, אך למעשה היא רק מייצרת מתח פנימי.
• ציפייה – מתפתחת בילדות, כאשר ילד עושה שימוש בבקשות למילוי הצרכים שלו לביטחון וחופש. המתח של הציפייה נולד מתוך הקושי לסמוך על מעט הדמויות המטפלות שימלאו את צרכיי באופן מדויק. 

כאן נוצר דבק של שלוש אסטרטגיות שנדבקות לצורך אחד שלי שלא נענה: אני מפתחת ציפיות מאדם אחד, באופן אחד ובזמן אחד שימלא את הצורך שלי. שהציפיה הזו לא נענית, האוטומט הנרכש הוא לכעוס על האחר, שלכאורה "אמור" למלא את הצרכים שלי. אנחנו הופכים/ות להיות "דרישה מהלכת". 

מה במקום:  לצאת (כל פעם) מחדש במחול הנוכחות המלאה ולהפוך ל"בקשה מרקדת"
מסע השחרור הוא המעבר מתנועה של דרישה – ציפייה המביאה עימה סבל, לתנועה של בקשה מודעת הנובעת מתוך הצורך בכנות. במצב זה, גם אם הצורך לא נענה, הכאב נותר אך הסבל מתפוגג.

שלוש הכוונות של "המצפן" שמובילות לשחרור מדפוסים:
להתחבר אל המהות, הסקרנות, והצרכים שלי – באמצעות הכנסת סימני שאלה ליחסים שלי עם עצמי ועם האחרים.
לבחור בנוכחות פגיעה – להביא את האמת שלי באומץ גם אם היא לא נעימה לי או לאחרים. באמצעות התאבלות על כל מה שלא התאפשר, מתאפשר ויתאפשר. להשתמש בהקשבה ושאילת שאלות כדרך לחיבור לעצמי ולאחר. 
להשפיע באופן מודע – על מי שאני, בהתאם למי שאני רוצה להיות בעולם ומה אני רוצה להביא לקשרים שלי.

במקום להיגרר להסברים והתנצלויות – יש להשתמש בהקשבה ובהכרה בכאב שנגרם לאחר, מתוך נוכחות אמפתית ולא מתוך אשמה.

מילה אחרונה על כוחה של חמלה
חמלה היא כמו המים בטבע – עם מספיק זמן הם ממוססים הכל.
כך גם החמלה – עם מספיק זמן של הקשבה, השתהות ונשימה מודעת – ממוססת את הדבק ואת הסבל.