כגישה מובילה – נתבונן על הנושאים, הרגעים והמצבים שיעלו לנו (וכמובן, השיפוטים…) – במבט חומל. 
כי הוא זה שיאפשר לנו, במפגש עצמו, ומעבר לו –
לא רק לראות אחרת לגמרי את המניעים למעשינו
(כן, גם אלו שלא שמחנו עליהם), אלא אפילו לקבל אותם בלב שלם.

כחלק מן המהלך המקרב הזה (לעצמנו) – גם נתאבל.

נתאבל על כוונותינו שלא התממשו, על קוצר-ידינו, על מה שממש לא הצליח
(וקראנו לו “כישלון”), על פגיעוֹת שפגענו (בעצמנו או באחרים).
וננשום.

נפגוש את הרגשות המאד לא פשוטים, שכל-כך מוכרים לרובנו (אשמה, כעס, פחד…) ונתוודע לעוד אפשרויות לחיות איתם (ובלעדיהם…). 

ונשאל שאלות רעננות.
ונפיק תובנות חדשות על עצמנו.
ונחגוג!