נאמן את התודעה הרחבה שבתוכנו – הרחבת נקודת המבט אינה רק שינוי הפרשנות, היא נוגעת בעומק של ״מאיזה מקודם ואיך אנו מסתכלות על הדברים?״

תרגול הזה מזמין אותנו לזהות בלי להזדהות. בלי להיטמע יותר מדי עם הקושי, עם הרגשות הקשים שעולים בנו. בזמנים של קושי אפשר כמו להתבונן על הדברים מלמעלה, מהתמונה הגדולה, ולראות איך העצמי מתכווץ ורוצה להגן על עצמו, והעלייה למעלה מאפשרת לנו את המבט הרחב, מאפשרת לנו לנוע מכיווץ אל פתיחה, אל מקום של תודעה רחבה. ומהמקום הזה אנחנו יכולות ויכולים לאפשר לדברים לזרום כפי שהם, ולשהות עם כל התופעות שמופיעות, משתנות וחולפות, שגם העצמי וגם הרגשות השונים הם חלק מהן. כך נוכל להיות פחות בהיאחזות, בהזדהות והיטמעות עם המופעים השונים שמופיעים בנו, ונוכל לנוע אל פרספקטיבה רחבה, שיוצאת מגבולות העצמי הקטן, המצומצם, המפוחד והנפרד – אל עבר תודעה רחבה ופתוחה, שיכולה לראות ולהכיל את כל המרכיבים של הסיטואציה.

כמו שאומרת המורה הדגולה טנזין פלמו: "זאת הייתה ההבנה הגדולה של הבודהה: להכיר בכך שככל שנפסע לאחור כך תהיה ההכרה שלנו פתוחה וריקה יותר. במקום למצוא איזו הוויה פנימית קטנה שהיא "אני", אנו פוסעים אחורה, אל התודעה הגדולה והנרחבת שבה כל היצורים החיים קשורים זה לזה. אז התרגול היום הוא להתאמן בראייה רחבה, בלקחת צעד אחד אחורה ולראות את הדברים כמו ממרחק, מרחק של הבנה משחררת.

יום קיץ – מרי אוליבר

מי ברא את העולם?

מי ברא את הברבור?

ואת הדוב?

מי ברא את החגב?

את החגבית הזאת, אני מתכוונת –

זאת שהקפיצה את עצמה מחוץ לדשא

זאת שאוכלת סוכר מתוך כף ידי

שמזיזה את לסתותיה אחורה וקדימה במקום למעלה ולמטה,

שמביטה סביב בעיניים הענקיות והמורכבות שלה

עכשיו היא מושיטה את זרועותיה החיוורות ורוחצת פניה בקפידה,

עכשיו היא פורשת את כנפיה לרווחה ומתעופפת לדרכה.

אני לא יודעת בדיוק מהי תפילה.

אני יודעת איך לשים לב,

איך ליפול למטה אל תוך הדשא,

איך לכרוע ברך בדשא,

איך להיות דוממת ומבורכת,

איך לנוע דרך השדות,

שזה מה שעשיתי כל היום.

אמרי לי, מה עוד הייתי צריכה לעשות?

האם לא הכול מת בסוף, ומהר מדי?

אמרי לי, מה את מתכוונת לעשות עם חייך היחידים, הפראיים ויקרי הערך?