מבכירי מורי הזן בישראל, פרופסור אמריטוס בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב, הקים יחד עם נחי אלון את ‘פסיכו-דהרמה’. עוסק בחקר הזן בודהיזם ובכתיבת שירי הייקו. אבא ליוני.
מבכירי מורי הזן בישראל, פרופסור אמריטוס בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב, הקים יחד עם נחי אלון את ‘פסיכו-דהרמה’. עוסק בחקר הזן בודהיזם ובכתיבת שירי הייקו. אבא ליוני.
פסיכולוג קליני, ראש התכנית לפסיכותרפיה ומנהל שותף של המרכז הפסיכולוגי ‘טבע ומהות’.
מוזמנות ומוזמנים לשיח משותף של פרופ’ יעקב רז ואסי שורק. ערב יום השואה.
כמה מילים על המפגש:
אנחנו מבינים, בימינו, שהעולם עשוי כך שהכל בו תלוי בהכל. הגשם בענן, והענן בחום, ובים ובנהרות, ובעצים וביושביהם ואלה ואלה באדמה, וכך הלאה לאין סוף. אנחנו גם מבינים שכריתת יערות בקצה העולם האחד משפיעה על קצהו האחר, ואי אפשר לנתק את זה מזה.
אנחנו גם מבינים, בדרך הקשה, את הקארמה בפשטותה הכואבת – אם אנחנו מזהמים, אנחנו מזדהמים. אם אנחנו מטהרים, אנחנו מטוהרים. פעולה ותגובה. מכאן עולה חמלה גדולה שיש לנו על העצים, החיות, האוויר, המים, החרקים, האוקינוסים, הקרחונים. זהו חוק ההתהוות ההדדית, התלות ההדדית, אם תרצו לנסח זאת כך. אי אפשר לנתק את זה מזה.
מדוע איננו מבינים, אם כך, שחוקי האקולוגיה הזו חלים גם עלינו, בני האדם, בדיוק באותו אופן? מדוע איננו מבינים את תוקפו של חוק ההתהוות ההדדית בביתנו, במקום העבודה, במפגש ברחוב, ברמזור, בין עדה לעדה, עם לעם? מדוע אנו פוטרים את עצמנו מן החוק כאשר מדובר למקום שבין אדם לאדם?
הטעות הגדולה ביותר שלנו היא המחשבה שאני פה ואתה שם. האם יש דרכים, אם כן לעזור לנו לראות ממש את הטעות? והאם יש דרכים להפוך התבוננות זו להתנהגות?
מוזמנות ומוזמנים לשיח משותף של פרופ’ יעקב רז ואסי שורק. ערב יום השואה.
כמה מילים על המפגש:
אנחנו מבינים, בימינו, שהעולם עשוי כך שהכל בו תלוי בהכל. הגשם בענן, והענן בחום, ובים ובנהרות, ובעצים וביושביהם ואלה ואלה באדמה, וכך הלאה לאין סוף. אנחנו גם מבינים שכריתת יערות בקצה העולם האחד משפיעה על קצהו האחר, ואי אפשר לנתק את זה מזה.
אנחנו גם מבינים, בדרך הקשה, את הקארמה בפשטותה הכואבת – אם אנחנו מזהמים, אנחנו מזדהמים. אם אנחנו מטהרים, אנחנו מטוהרים. פעולה ותגובה. מכאן עולה חמלה גדולה שיש לנו על העצים, החיות, האוויר, המים, החרקים, האוקינוסים, הקרחונים. זהו חוק ההתהוות ההדדית, התלות ההדדית, אם תרצו לנסח זאת כך. אי אפשר לנתק את זה מזה.
מדוע איננו מבינים, אם כך, שחוקי האקולוגיה הזו חלים גם עלינו, בני האדם, בדיוק באותו אופן? מדוע איננו מבינים את תוקפו של חוק ההתהוות ההדדית בביתנו, במקום העבודה, במפגש ברחוב, ברמזור, בין עדה לעדה, עם לעם? מדוע אנו פוטרים את עצמנו מן החוק כאשר מדובר למקום שבין אדם לאדם?
הטעות הגדולה ביותר שלנו היא המחשבה שאני פה ואתה שם. האם יש דרכים, אם כן לעזור לנו לראות ממש את הטעות? והאם יש דרכים להפוך התבוננות זו להתנהגות?
לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.
