כמה פעמים יצא לנו לראות את ילדינו חוקרים את גופם? הם עושים זאת מרגע שנולדו. הם זוחלים, קופצים, רצים, מתנגשים בחפצים, מתפלשים בבוץ ומגלים בכל רגע כזה עוד משהו על עצמם, על גופם ועל העולם. אך מה קורה לנו, כהורים, כשאנחנו רואים את ילדינו חוקרים את גופם דרך התנהגות הנתפסת מינית, למשל נוגעים באיברים האינטימיים שלהם או מגלים כי שיחקו ברופא וחולה עם ילדה אחרת בגן? רבים מאיתנו מתכווצים ואף פוצחים בסדרת איסורים – “אל תעשה את זה בסלון!” או “אסור לגעת באיברים הפרטיים!”. _________________________________________________________________________________________________________________________ האם התנהגות מינית של ילדים היא נפוצה? מאמר נרחב שפורסם ב- AMERICAN ACADEMY OF PEDIATRICS (Kellogg ; 2016) מראה שהתנהגות מינית היא דבר נפוץ בקרב ילדים. יותר מ 50 אחוז מהילדים יהיו מעורבים בהתנהגות מינית כלשהי לפני גיל 13. במחקר אחר נשאלו 339 אנשים לגבי חוויות מיניות בילדות. 73% מהם סיפרו על מעורבות מינית עם ילדים אחרים בטווח רחב של התנהגויות. ביטויי מיניות בילדות, מסבירה רחלי ראובני, הם טבעיים ונורמליים ומשקפים רובד של התפתחות טבעית ותקינה. ראובני היא עו”ס קלינית ומטפלת מינית מוסמכת. היא מנהלת ומרכזת תוכניות אקדמיות ללימודי טיפול מיני ומכשירה אנשי מקצוע. גם היא תעביר הרצאה בכנס פורץ דרך שיפתח בקרוב – “הכנס המקוון לחינוך מיני מיטיב ומניעת פגיעה”. התנהגות מינית מעוררת חשד

מאז הסגר עלה מספר ההורים שמתלוננים על כך שילדיהם יושבים שעות מול מסכים וחשופים לתכנים לא ראויים. החל מהמסכים הקופצים בהם עולות הצעות לאתרי פורנו, דרך משחקי מחשב עם אווירה אלימה, וכלה בסרטוני טיקטוק בהם יש שפה בוטה או תוכן מיני – אין ספק כי הילדים שלנו גדלים בעולם רווי במיניות שאינה מיטבית.  ___________________________________________________________________________________________________ לדבר עם ילדים על מיניותאם זה המצב נשאלת השאלה מהי הדרך הטובה ביותר להתמודד איתו. איך יהיה נכון לתווך לילדינו את המסרים המיניים הבוטים הללו? איך אפשר לדבר עם ילדינו על צפייה בפורנוגרפיה והשלכותיה? ואיך לעורר בבית שיחה על מיניות בריאה? הורים רבים חוששים שאם יתחילו לדבר עם הילדים על פורנו, יחסי מין או אוננות, למשל, הם יפגעו בתמימות הילדים או יכניסו להם רעיונות לראש. לכן, רבים נמנעים או דוחים את השיחה ההכרחית הזאת. אז איך עושים את זה בכל זאת?לדבר בהתאמה לגיל הילדמרגנית ארז, יועצת מומחית בליווי והנחיית הורים, צוותי חינוך ונוער; מפתחת השתלמויות ותוכניות הדרכה למיניות בריאה ומעצימה, מסבירה שכדאי להתחיל לדבר עם הילדים כבר עכשיו. ככל שנקדים להכניס את השיח הפתוח אל הבית כך ייטב. כמובן שצריך לדבר בהתאמה לגיל הילד. עם ילד בגן נוכל לדבר על המשחק המשותף עם חבריו, לבדוק אם המשחק נעים לו ולשאול אותו, למשל, מה אפשר לעשות כשהמשחק

לקראת סוף ימיו של הבודהא נאספו סביבו תלמידיו מכל רחבי צפון הודו והביעו את חששם מכך שייוותרו ללא מורה. אך הוא השיב להם: “היו אי עבור עצמכם.” דברים אלה עוסקים במידה רבה בנושאים של פחד, ביטחון ואוטונומיה. באופן עמוק, חרדה קיומית רודפת אותנו ללא הרף. חוסר ביטחון קיומי מופיע בחוויה של כל היצורים החיים. אצל בני האדם הוא מופיע בדמות שלושת המזהמים שבתודעה: היאחזות, התנגדות ובלבול. חוסר הביטחון בא לידי ביטוי ברגשות וביחסים בינאישיים, אבל בסיסו טמון עמוק יותר, באינסטינקט ההישרדות שלנו. כאשר הבודהא אמר “היו אי עבור עצמכם” הוא לא התכוון לכך במובן של ניתוק אלא במובן של יציבות. הרי האיים מחוברים ליבשות מתחת לפני האוקיינוס. זוהי תחושה של אוטונומיה ובו בזמן תחושה של שייכות, תחושה של בית. כאשר יש לנו תחושת יציבות אנו חשים חופשיים, ללא חוסר ביטחון מול מה שאינו ידוע ואינו נשלט. תחושת האוטונומיה היא חשובה מאוד, ומאפשרת לנו לחוות חוויות שבלעדיה היינו מפחדים ונמנעים מהן. את חוויית החרדה הבלתי פוסקת ניתן גם למדוד בצורה מדעית, ומדענים מאשרים כי המוח שלנו פועל כך שתמיד מתקיימת ברקע חוויה מתונה של חרדה. מה עולה בדעתנו כאשר אנו חושבות על הביטוי “להיות אי עבור עצמנו”? כדאי לתרגל התבוננות עצמית פשוטה בנוגע לכך: האם אנחנו אי עבור עצמנו? האם יש