מלמדת מדיטציית מיינדפולנס, ויפאסנה ודהרמה מזה שני עשורים בארץ ובחו״ל, בריטריטים, קורסים, ובמסעות רוחניים. מלווה ותומכת יחידים וקבוצות בדרך אל החופש, דרך חקירת עומק פתוחה ויצירתית.
מלמדת מדיטציית מיינדפולנס, ויפאסנה ודהרמה מזה שני עשורים בארץ ובחו״ל, בריטריטים, קורסים, ובמסעות רוחניים. מלווה ותומכת יחידים וקבוצות בדרך אל החופש, דרך חקירת עומק פתוחה ויצירתית.
השיחה עוסקת ביתרונות של המיינדפולנס ככלי מגשר ביחסים בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין אחרים. כשאנחנו עובדים על הלב והתודעה שלנו בעזרת המיינדפולנס, ולומדים להיפתח ולהכיל ולתת לעצמנו מרחב בטוח של אמפטיה וחמלה, הרי שנדע להציע את זה גם כלפי האחר.
לִילה חיה את אמנות מדיטציית הויפאסנה, המיינדפולנס והדהרמה מעל שני עשורים. לומדת, מתרגלת ומלמדת בארץ ובעולם במשך שנים רבות, כולל תקופות לימוד והתבודדות ממושכות במנזרים, אשראמים ובמרכזי מדיטציה, במסורת הבודהיסטית ובמסורת האי-שניות ההינדואיסטית.
מנחה ריטריטים, סדנאות, קבוצות ויחידים ומובילה מסעות רוחניים בחו"ל. חולקת את חייה בין 'עלי אדמות' – מרכז רוחני אקולוגי שהקימה במושב לוזית ובין תקופות של לימוד ותרגול בחו"ל. לִילה שמה דגש על הקשר שבין הפנימי והחיצוני, על החיבור וההדדיות שבינינו לסביבתנו, ועל פתיחות, קבלה וחקירה יצירתית של חיינו. לִילה מקדישה את חייה לתמיכה בהתעוררות, ללבלוב האיכויות המיטיבות שבנו ולחופש הגדול בחיים אלו ממש, עבורנו ועבור האחרים.
בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בלימודי הודו וסנסקריט. מלמדת בעמותת 'תובנה', במרכז 'גוף-נפש' ובמסגרות טובות נוספות.
מיינדפולנס ומערכות יחסים- למה הכוונה? מיינדפולנס זו תשומת לב קשובה, פתוחה, לא שיפוטית, מרגע לרגע לתהליכים של הגוף ושל הלב ושל התודעה. האיכות הזאת מאפשרת לנו כבני אדם להתבונן על מה מניע אותנו ומה מתרחש בתוכנו, כדי לצאת מהלפיתה של הדפוסים האוטומטים שלנו כשהם נכנסים לפעולה. כשיש טריגר. מערכות יחסים אלה בדיוק המקומות בהם הטריגרים שלנו מופעלים הכי הרבה. למה הכוונה במערכות יחסים למעשה? אנחנו בכל רגע ורגע נמצאים בסוג של מערכת יחסים. בין אם עם אדם אחר, הטבע, עצמנו, הגוף שלנו, הלב והתודעה שלנו. אין רגע שהוא נטול סוג של מערכת שלמה של יחסים. ולמה זאת מערכת? משום שהיא מורכבת עם הרבה מאוד ידוע וגלוי ואף יותר סמוי ונסתר מהעין.
תשומת הלב, המיינדפולנס, מאפשרת לנו להתחיל להתבונן על דברים שהם גם גלויים וגם סמויים מהעין, כי ההתבוננות הזאת במרחק הנכון מאפשרת לנו להשתחרר מהדפוסים שכובלים אותנו ולחיות באופן הכי מלא ושלם שאנחנו יכולים ויכולות לחיות כבני אדם. תשומת הלב הפשוטה ביותר, לנשימה, לגוף שלנו. מה קורה בגוף עכשיו ואיך הוא מרגיש כשמישהו נכנס לחדר או מישהי מסתכלת עליי. או כשאני בדינמיקה ידועה מראש של הוא אמר אז אני אמרתי. הגוף מגיב כל הזמן. היכולת שלנו להתאמן בלשים לב לגוף זה המשאב הראשון שלנו. עכשיו אני מרגישה מתח בפנים, בכתפיים, בבטן.
יש לי את האוטונומיה הזאת לעצור את הטייס האוטומטי ולהרפות. להניח. לנשום. לתת לעצמנו את הרשות לעצור, זה לא דבר של מה בכך. משהו בנו מאוד דוחף אל הרגע הבא שנולד מהרגע הזה, תגובתיות. תגובתיות מולידה תגובתיות ובדיוק אותו תהליך קורה ההפך. מיינדפולנס מוליד מיינדפולנס. אז אפילו רגע אחד של מיינדפולנס הוא מאוד חשוב כאן. כמו לשים מקל באופניים שרצות מאוד מהר לפנינו בלי שנרצה. אז תשומת הלב מוזמנת אל הגוף. אל הנשימה.
הרגשות והמחשבות שלנו עד כמה אנחנו מאמינים להן. מה הדבר הזה שמספר לנו על העולם. הקול הפנימי הזה הרבה פעמים הוא לא מיטיב, לא ידידותי. לא הקול בו נפנה לאדם אחר שאנחנו אוהבים ונדבר אליו ככה. או לילד שלנו. או לכל ילד. בדרך הכלל הקול שבו אנחנו מדברים ומדברות עם עצמנו. הוא קול כואב. קול מכאיב. יש בו נוקשות, יש בו שיפוטיות. ומשום מה הקול הזה מתחזה לאמת בתוכנו. הוא לא. הרבה פעמים אנחנו לא נראה אותו כעוד אמירה פנימית שנוצרה מנסיבות היסטוריות, העתקה של איך התייחסו אלינו. אלא פשוט נאמין לזה. זה נכון. אני תמיד לא- מלאו את החסר.
מערכת היחסים הראשונה שלנו היא עם עצמנו. ומערכת יחסים זה משהו שצריך להשקיע בו כל הזמן. מטבע הדברים מערכות היחסים שלנו עם אחרים והעולם נהיות יותר טובות. אין דרך לעקוף את זה, העבודה התרגול ואפילו האימון. זה כמו כל כלי מיתר שניקח ליד אחרי הרבה זמן שלא נגענו בו ויצא קצת מאיזון.
כל בוקר אני מקווה שיש לכם אימון בוקר. ואולי אחרי ההשתתפות בשבוע הזה אז זה יהיה עוד יותר. אימון בוקר של יוגה, כתיבה, מדיטציה, מיינדפולנס. כל אימון- בוקר צהריים או ערב. משהו יומי מתחיל לשנות את התודעה באופן הזה. זה כמו עוד זרע ועוד זרע שאנחנו שמים. אז האימון הזה של לשים לב מה שלומי עכשיו, מה מזג האוויר הפנימי. אפילו רגע אחד של תשומת לב שווה חיים שלמים של ערפל, בלבול, אוטומט. תשומת הלב עוזרת לנו לפתוח את המרחק הבריא בינינו לבין הדברים.
היא מובילה לתובנות שמשחררות אותנו מהלפיתה של האוטומטי. מהעיוורון. הבורות. התעתוע. וכשאנחנו מתחילים להתבונן על מערכות היחסים בחיים שלנו, דרך האימון והתרגול של תשומת לב לעצמנו קודם כל. קודם כל לעצמנו.
הרי משהו נפתח כאן במרחב הזה בינינו לבין האחר. כשאנחנו מתחילים ומתחילות לשים לב עד כמה אנחנו שיפוטיים כלפי עצמנו נוכל די בקלות לשים לב עד כמה אנחנו שיפוטיים כלפי אדם אחר. השיפוטיות מגיעה הרבה פעמים כאורחת לא קרואה בכלל. הרבה לפני ששמנו לב שהיא מופיעה. לפעמים מספיק לראות את האדם השני וכבר נוצרת שיפוטיות ותופסת את כל החלל בינינו.
אנחנו רואים דרך השיפוטיות הזאת את האדם האחר. "אנחנו לא רואים את הדברים כפי שהם אנחנו רואים את הדברים כפי שאנחנו", אמרה את זה פעם סופרת בשם אנאיס נין. אני חושבת שזה נכון לכל אחד, לכל אחד. במיוחד כשאנחנו לא מתרגלים. במיוחד כשאנחנו לא יודעים ולא שמים לב. ותשומת הלב שלנו מוסתת לאלף ואחד דברים ולא אלינו פנימה כדי לפתח את איכויות החוכמה והלב שנדבר עליהן בהמשך. ההזמנה היא כשאנחנו פוגשים ופוגשות אדם אחר לשים לב לאופן שבו אנחנו מתבוננים עליהם. האופן שבו אנחנו חווים אותם.
מה קורה בתוכי ברגע זה ממש כשאני רואה את האדם השני. לפני שהתחילה איזשהי אינטראקציה. בן הזוג, בת הזוג, ההורים. מי שזה לא יהיה. וכבר יש לנו איזשהו משהו להגיד בתוכנו. אנחנו כבר יודעים משהו עליהם. יכול להיות מאוד מעניין לעשות פה משהו אחר לגמרי ולהסתכל על האדם השני.
במיוחד אם הוא מאוד מוכר לנו ואנחנו חיים איתו את החיים כאדם חדש. מישהו שעוד לא פגשנו והוא מעניין אותנו. בזן קוראים לזה תודעת המתחיל. זה השלב הראשון, לא לדעת עליו או עליה מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים שהוא מוטל מאוד בספק אלא לפגוש מחדש בעיניים רעננות וטריות. בהתפעלות. בעניין. בסקרנות. במה זה התופעה הזאת שנקראת את. אתה. וברגע שיש את המרחב הזה של להתבונן על האחר או האחרת מתוך מקום כזה, אז גם האחר או האחרת יכולים לנוע את מי שהם ומה שהם בצורה יותר משוחררת.
אנחנו לא כובלים אותם בכבלי האמירות הדמיונות והמחשבות הפנימיות שלנו עליהם ולא כובלים אותנו לאותם הכבלים. זה אימון וזה תרגול וזה לא קל. אנחנו מזכירים לעצמנו בכל מפגש כזה.
תזכרו שלוקח זמן, לא אמורים להצליח בפעם הראשונה. אבל זה כיף ההתנסות. יקרו כל מיני דברים. אבל אם נזכור שזה אימון ותרגול השלב הראשון לעמוד ביציבות איפה שאנחנו. זאת אומרת תשומת הלב, היציבה, מוזמנת אל הגוף. אל התודעה שלנו. זה קשור אך ורק אלינו. אני רואה שיש לי כיווץ כשהוא נכנס בדלת, חושבת שהוא יגיד לי משהו שאני לא רוצה לשמוע. רואה אותו דרך כעס. מה קורה אם אנחנו מוחקים את זה ופוגשים את האדם השני נטו. אדם חדש שהתגלם כאן בדלת. תודעת המתחיל.
כל בוקר אני מקווה שיש לכם אימון בוקר. ואולי אחרי ההשתתפות בשבוע הזה אז זה יהיה עוד יותר. אימון בוקר של יוגה, כתיבה, מדיטציה, מיינדפולנס. כל אימון- בוקר צהריים או ערב. משהו יומי מתחיל לשנות את התודעה באופן הזה. זה כמו עוד זרע ועוד זרע שאנחנו שמים. אז האימון הזה של לשים לב מה שלומי עכשיו, מה מזג האוויר הפנימי. אפילו רגע אחד של תשומת לב שווה חיים שלמים של ערפל, בלבול, אוטומט. תשומת הלב עוזרת לנו לפתוח את המרחק הבריא בינינו לבין הדברים.
היא מובילה לתובנות שמשחררות אותנו מהלפיתה של האוטומטי. מהעיוורון. הבורות. התעתוע. וכשאנחנו מתחילים להתבונן על מערכות היחסים בחיים שלנו, דרך האימון והתרגול של תשומת לב לעצמנו קודם כל.
קודם כל לעצמנו. הרי משהו נפתח כאן במרחב הזה בינינו לבין האחר. כשאנחנו מתחילים ומתחילות לשים לב עד כמה אנחנו שיפוטיים כלפי עצמנו נוכל די בקלות לשים לב עד כמה אנחנו שיפוטיים כלפי אדם אחר. השיפוטיות מגיעה הרבה פעמים כאורחת לא קרואה בכלל. הרבה לפני ששמנו לב שהיא מופיעה. לפעמים מספיק לראות את האדם השני וכבר נוצרת שיפוטיות ותופסת את כל החלל בינינו.
אנחנו רואים דרך השיפוטיות הזאת את האדם האחר. "אנחנו לא רואים את הדברים כפי שהם אנחנו רואים את הדברים כפי שאנחנו", אמרה את זה פעם סופרת בשם אנאיס נין. אני חושבת שזה נכון לכל אחד, לכל אחד. במיוחד כשאנחנו לא מתרגלים. במיוחד כשאנחנו לא יודעים ולא שמים לב. ותשומת הלב שלנו מוסתת לאלף ואחד דברים ולא אלינו פנימה כדי לפתח את איכויות החוכמה והלב שנדבר עליהן בהמשך.
ההזמנה היא כשאנחנו פוגשים ופוגשות אדם אחר לשים לב לאופן שבו אנחנו מתבוננים עליהם. האופן שבו אנחנו חווים אותם. מה קורה בתוכי ברגע זה ממש כשאני רואה את האדם השני. לפני שהתחילה איזשהי אינטראקציה. בן הזוג, בת הזוג, ההורים. מי שזה לא יהיה.
וכבר יש לנו איזשהו משהו להגיד בתוכנו. אנחנו כבר יודעים משהו עליהם. יכול להיות מאוד מעניין לעשות פה משהו אחר לגמרי ולהסתכל על האדם השני. במיוחד אם הוא מאוד מוכר לנו ואנחנו חיים איתו את החיים כאדם חדש. מישהו שעוד לא פגשנו והוא מעניין אותנו. בזן קוראים לזה תודעת המתחיל. זה השלב הראשון, לא לדעת עליו או עליה מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים שהוא מוטל מאוד בספק אלא לפגוש מחדש בעיניים רעננות וטריות. בהתפעלות. בעניין. בסקרנות. במה זה התופעה הזאת שנקראת את. אתה. וברגע שיש את המרחב הזה של להתבונן על האחר או האחרת מתוך מקום כזה, אז גם האחר או האחרת יכולים לנוע את מי שהם ומה שהם בצורה יותר משוחררת.
אנחנו לא כובלים אותם בכבלי האמירות הדמיונות והמחשבות הפנימיות שלנו עליהם ולא כובלים אותנו לאותם הכבלים. זה אימון וזה תרגול וזה לא קל. אנחנו מזכירים לעצמנו בכל מפגש כזה. תזכרו שלוקח זמן, לא אמורים להצליח בפעם הראשונה. אבל זה כיף ההתנסות. יקרו כל מיני דברים. אבל אם נזכור שזה אימון ותרגול השלב הראשון לעמוד ביציבות איפה שאנחנו. זאת אומרת תשומת הלב, היציבה, מוזמנת אל הגוף.
אל התודעה שלנו. זה קשור אך ורק אלינו. אני רואה שיש לי כיווץ כשהוא נכנס בדלת, חושבת שהוא יגיד לי משהו שאני לא רוצה לשמוע. רואה אותו דרך כעס. מה קורה אם אנחנו מוחקים את זה ופוגשים את האדם השני נטו. אדם חדש שהתגלם כאן בדלת. תודעת המתחיל.
לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.
